עיתונות במימד אחד

הבוקר, מכל מקום, לא מצורפים משקפי תלת-מימד לידיעות אחרונות, וגם לא לאף אחד מהעיתונים האחרים. אולי משום כך המציאות המשתקפת מהם נראית חד-ממדית במידה מבהילה. קחו, לדוגמה, את סיקור טקס הענקת הציונים לשבח שחולקו אתמול לחיילים שנטלו חלק במבצע "עופרת יצוקה". כתוצאה מהמבצע נהרגו יותר מאלף עזתים, רבים מהם נשים וילדים. מהצד הישראלי, לעומת זאת, נהרגו שלושה אזרחים ועשרה חיילים, ארבעה מהם מאש כוחות צה"ל. במלים אחרות, נראה כי זו לא הייתה מלחמה דו-צדדית בין שני צבאות מאורגנים, ואפילו לא עימות נוסח מלחמת לבנון השנייה, אלא התקפה חד-צדדית למדי, בין כוח עדיף כמעט מכל בחינה שהיא ובין כוח נחות ממנו במידה ניכרת.

הנתונים האלה אינם מונעים מהעיתונות הישראלית להציג את המבצע כמהלך שההירואיות היא חלק בלתי נפרד ממנו. אתמול חולקו שמונה ציונים לשבח לשמונה חיילים שיצאו מגדרם, באומץ ליבם ובנכונותם להקריב את חייהם למען חבריהם לנשק ולמען האזרחים שבעורף במהלך מבצע "עופרת יצוקה". סיפוריהם מוצגים הבוקר על פני עמוד שלם בעיתון מעריב תחת הכותרת "בהצדעה". החיילים ראויים בוודאי לשבח הצבאי, ומשום כך גם לסיקור האוהד בעיתון, אך לצד סיקור כזה אפשר היה לצפות מעיתונות חופשית במדינה דמוקרטית לסקר גם את הצד האחר של הלחימה.

"אין להשלים עם דברי נאצה כנגד חיילי צה"ל בעת הקרב. זו לא העת לכך. לדעתי, רק בשוך הקרבות, אפשר ורצוי לבקר מעשים לא ראויים, אם אכן נעשו על-ידי הצבא ומפקדיו", כתב במהלך הקרבות מו"ל מעריב עפר נמרודי, בתגובה לכמה התבטאויות ביקורתיות שהופיעו בעיתונו. שנה חלפה, ומעריב לא ניצל את השקט היחסי ברצועה כדי לשלוח לשם כתב מטעמו, ישראלי או זר, שיבדוק אם חיילי צה"ל אכן ביצעו מעשים לא ראויים ואם מפקדי הכוחות אכן חילקו הוראות לא חוקיות בעליל. מעריב אינו יוצא דופן. המלאכה הזו נותרה, גם בשוך הקרבות, רק לעיתונאים מטעם כלי תקשורת זרים (ועמירה הס בהארץ). בימים של לחימה העיתונות מתגייסת ועומדת מאחורי הכוחות הלוחמים, ואילו בימים של רגיעה העיתונות מתגייסת ועומדת מאחורי הכוחות שלחמו. כל ניסיון בשנה האחרונה להציג מציאות מורכבת יותר, בעלת יותר ממימד אחד, נתקל במתקפה על עצם הלגיטימיות של מעלי הטענות.

שורה אחת במאמר תודה מאת דן מרגלית, המתלווה הבוקר ב"ישראל היום" לידיעה על חלוקת הציונים לשבח לחיילי צה"ל, מכילה את תמצית המבט החד-מימדי. את מבצע "עופרת יצוקה" מגדיר מרגלית כמבצע ש"בלם לזמן מה את טבעת החנק אשר סגרה על יישובי עוטף עזה". זהו שיח המחזיר את מדינת ישראל לימי מלחמת 48', תקופת ההמתנה שלפני מלחמת 67' או לטראומה של פרוץ מלחמת יום הכיפורים. יחסי הכוחות בעת מבצע "עופרת יצוקה" היו אחרים. טבעת חנק - לפני המבצע, במהלכו ומאז סופו - מוטלת דווקא על רצועת עזה. אפילו המצול"ש הוותיק אביגדור קהלני מסביר הבוקר בטור שכותב מרדכי חיימוביץ במעריב, לצד הידיעה על חלוקת הצל"שים, כי "לנו היה קרב הגנה, 'עופרת יצוקה' היה קרב התקפה". הציטוט הקצר מפיו נראה מנותק לחלוטין מהמסגור הכללי שניתן למבצע "עופרת יצוקה" על-ידי העיתונות הישראלית.

כתב "גלובס" שי ניב מקדיש הבוקר את מדורו "פגישת עבודה" למחאה על "שתיקת הטאלנטים" בערוץ הספורט. ניב כותב על דני אמיר, שפוטר לאחרונה מערוץ הספורט לאחר תשע שנות עבודה, לטענתו משום שניסה לארגן את העובדים במסגרת כוח-לעובדים (הנהלת הערוץ מכחישה בתוקף כל קשר בין הפיטורים לעובדה שאמיר עמד בראש המארגנים). ניב משווה בין התפקיד החזיתי שלקחו על עצמם הטאלנטים של זכיינית ערוץ 10, כאשר זו נלחמה על המשך הזיכיון על הערוץ, ובין האלם שנפל על הטאלנטים של ערוץ הספורט לנוכח מאבקם של עובדי הערוץ על הזכות להתארגן ולעמוד על זכויותיהם.

"בעולם אידיאלי הייתי רוצה לראות אותם מובילים ותומכים ממש במהלך של התארגנות עובדים", אומר אמיר לניב. "האם הם יכולים למנוע את הפיטורים שלי? כן, אני מאמין שזה יעזור אם הם יקומו. גם ברור לחלוטין שאם אנשים כמו מודי [בר און] או [אלי] אילדיס יגידו שהם תומכים בעובדים, אז העובדים פחות יפחדו להצטרף לוועד".

אלא שעל-פי ניב, בר-און ואילדיס, וכמוהם כל יתר הפרצופים המוכרים, אינם נוטלים בינתיים כל חלק במאבק. "על-פי אחת הטענות שחוזרות על עצמן בשוק העבודה, הטאלנטים יודעים בינם לבין עצמם שהמשכורות הגבוהות שלהם מתאפשרות, בין היתר, משום שיש שכבה שלמה וגדולה של עובדים שמקבלים משכורות נמוכות", מסביר ניב. "שיפור התנאים של היתר, כך על-פי הטענה, יפגע במעמד המיוחד שלהם. הטאלנט, בזכות העובדה שהוא חזק ובעל כושר מיקוח, נהנה יותר מכל משיטת החוזה האישי. לכן, לפחות בתיאוריה, אין לו שום סיבה לתמוך בהתארגנות שעשויה להוליד בסופו של דבר הסכם קיבוצי".

למקרא הטור מאת ניב עולה הרושם כי הוא מצפה לפחות מכמה מהפיגורות שזוכות למעמד של טאלנט בערוץ הספורט להפריך את הטענה שלעיל. לטור שלו מתלווה תצלום גדול של מודי בר-און, לבוש חולצה אדומה.

הכותרת הראשית של "ישראל היום", "נס חנוכה של ניצן הקטן", חוזרת על עצמה בכפולה הפותחת של ידיעות אחרונות (בלא התיבה "קטן"). במעריב הנוסח על השער מבשר: "נס לילי: ניצן נמצא בתוך היער". הסיפור, בקצרה: ילד נעדר, ולאחר חיפושים מלאי דאגה, נמצא.

תיאור הצלחת המבצע המורכב לאיתור הילד (1,300 מתנדבים, מסוק, כלבי גישוש, ג'יפים, טרקטורונים, פצצות תאורה, אמצעים מיוחדים לראיית לילה) כ"נס" אמור להעליב את כל מי שתרם מזמנו ומרצו למציאת הילד. תמצות שלל האמצעים הטכנולוגיים והמאמצים האנושיים לכדי מעשה של כוח עליון מרחיק את ציבור הקוראים מהיכולת לתפוס את העולם שבו הם חיים באמצעות מחשבה רציונלית ומקרב אותם צעד אחד נוסף לעבר פגאניות.

אגב, המגמה ניכרת לא רק בעמודי הצבע של קונטרסי החדשות. בתחתית עמ' 4 במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות מופיעה הבוקר הכותרת "נס חנוכה למוליתן: תעשיין מעוניין להשקיע במפעל".

נועם שרביט מדווח ב"גלובס" כי פרשן הספורט רון קופמן תובע פיצוי בסך 150 אלף שקלים מחדשות ערוץ 2 בטענה שראיון בלעדי שקיים עם ניק לוין שודר במהדורת החדשות של הערוץ בלא רשות.

רז שכניק מדווח במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות על תרעומת שהביעה אגודת העיתונים בירושלים על רשימת המומלצים למליאת רשות השידור שיצאה מטעמו יולי אדלשטיין, השר הממונה על הרשות. "במכתבה מפרטת האגודה בירושלים שורה ארוכה של מועמדים מומלצים למליאה הנגועים, לכאורה, בניגודי אינטרסים, בהם דוברים, לוביסטים ויחצנים", כותב שכניק. בטור נלווה לידיעה מותח שכניק ביקורת על הניסיון למנות מקורבים במקום נציגי ציבור. "מר אדלשטיין, עשיתם את זה הפעם מהמקפצה, ודי נמאס. גם ככה הבריכה של רשות השידור מעופשת למדי", הוא כותב.

במדור הדעות של מעריב כותב נדב העצני על פסק הדין "סרן ר' נגד אילנה דיין" ועל הביקורות שנשמעו נגדו באמצעי התקשורת השונים. "לא סתם הפך השופט סולברג מטרה לחצי איבה ולעג של עיתונאים רבים", כותב העצני, "שכן פסק הדין [...] מפרק לאטומים את היומרה לייצג את חופש הביטוי ולהביא את ה'עובדות' לציבור. הוא ממחיש עד כמה חותרים עיתונאים רבים לחופש הרשלנות והמגמתיות במסווה של עקרונות נאצלים [...] בית המשפט עשה כאן לגבי התקשורת את מה שהוא עושה לגבי מהנדסים, קבלנים, רופאים, שוטרים, אלופים ואפילו ראשי ממשלות. אבל התקשורת, לפחות בהבל פיה, ניצבת מעל כולם. [...] פסק הדין הזה, אם יעמוד בבית המשפט העליון, יסייע לכולנו לקבל עובדות ואמיתות במקום ספקולציות מגמתיות". דעה אחרת על פסק הדין פירסם אתמול באתר זה חנוך מרמרי.

עמוד שלם במעריב, מעט פחות מעשירית התוכן המערכתי בקונטרס החדשות, מוקדש הבוקר להצעת החוק שנועדה למנוע בעלות זרה על עיתון בישראל. אתמול הוגשה ההצעה למזכירות הכנסת, ותצלום המתעד את הרגע ההיסטורי [פלאש 90] מופיע מעל ידיעה מאת אריק בנדר. תיבה נוספת המופיעה בעמוד, תחת הכותרת "תמיכה מקיר לקיר", מונה את שמות 19 חברי-הכנסת שחתמו על הצעת החוק. גם בידיעות אחרונות מופיעה ידיעה על הצעת החוק [צביקה ברוט]. ח"כ מירי רגב מסבירה בה כך: "אנחנו לא רוצים שבעתיד גורם עוין למדינת ישראל, למשל ממדינה ערבית, יבוא ויקנה כאן בעלות על עיתון". המותג "ישראל היום" והשם "שלדון אדלסון" אינם מופיעים באף אחת מהידיעות, אך הציטוט הבא, מפי ח"כ יואל חסון, חותם את זו של ידיעות אחרונות: "רוב הקוראים אינם יודעים מהו האינטרס החבוי של אותו מוציא לאור". נראה שמישהו בידיעות אחרונות לקה באירוניה. דווקא האינטרסים של אדלסון ברורים וגלויים, בוודאי אם משווים אותם לאלה שמניעים את ארנון (נוני) מוזס.

"החוק לעצירת שלדון אדלסון הוא אחד הסיפורים המסריחים ביותר שקורים כאן", כותב הבוקר רביב דרוקר בבלוג שלו.

עוד בנושא:

• קריאת קרב נגד העיתונות

• שני סוסים ופרה אחת עיוורת

• עורו המעשנים!