בורות חוגגת ושנאה יוקדת

אבל לא רק ענייני עין תחת עין ובן סורר ומורה הפחידו רבים ש"אינם בקיאים באותיות הקטנות".

היו שנבעתו מן החשש שבמקרה של החלת משפט התורה יטילו בתי הדין הרבניים עונשי סקילה סיטוניים על מחללי השבת, ונתעלמה מהם האמירה בגמרא: בית דין שחרץ דין מוות על עוון שבת או עריות פעם ב-70 שנה נקרא קטלני, וזאת משום שחז"ל ציפו שבית הדין ייהפך בזכותו של העבריין בכל מיני אופנים, ובלבד שלא יומת בפועל.

מצד שני, נראה שציבור דורשי התורה בישראל קנה ביושר את הרתיעה המבועתת והלא מוצדקת מפני משפט התורה.

די להתבונן בהתנהלותם התמוהה של בתי דין רבניים בסוגיות המעמד האישי, ולשמוע את זעקתן הנואשת של הנשים מסורבות הגט, שבתי הדין אינם מתגייסים להצלתן.

די לראות בעיניים כלות ודומעות, את הקשיים הבלתי-סבירים שמערימים בתי הדין על נוכרים מבקשי ה' המבקשים להתגייר ולהסתופף כאן בישראל תחת כנפי השכינה.

ודי לשמוע מאידך-גיסא על תעשיית הקוּלוֹת על גבי קוּלוֹת התמוהה, שיוצאת מאותם בתי דין מחמירים, כאשר מגיע לשולחנם תיק גיור שקשור משפחתית לאיזשהו ראש ישיבה או רב מפורסם (לרבות מקרב הציבור החרדי). במקרה כזה (תשאלו במערך הגיור במשרד ראש הממשלה!) מתהפכים היוצרות ונשכחים כל הקשיים: הליכי הגיור נעשים במהירות הבזק, ללא חקירה ודרישה. לא יאומן: תעשיית הגיור אינסטנט, אפילו בבד"צים למיניהם, פועלת צ'יק-צ'אק, כשצריך לגייר נוכרי הקשור או מתקשר למשפחה רבנית. ישראבלוף.

כך למשל נהגו כשראש ישיבה גילה את אחיו האובד ברוסיה, לאחר עשרות שנות ניתוק, ונדהם לגלות כי האח נשוי לגויה; היא גויירה תוך שעות. וקיימות דוגמאות נוספות בפי אנשי מערך הגיור במשרד ראש הממשלה, לגיורי חוכא ואיטלולא, דווקא מצידם של הזועקים על "פגיעה בכרם ישראל". כיצד יוכל הציבור לייחל להחלת משפט התורה כאשר אלה הם דיינייך, ישראל, המחמירים במקום שבו יש להקל ומקילים במקום שבו יש להחמיר?

בסוגיות נוספות פועלים גורמים ידועים להשניא את משפט התורה, אפילו על ציבור שומרי המצוות. קחו למשל את כל עסקי המונקי-ביזנס הקשורים בתעשיית ההכשרים והבד"צים, כשכל הלשונות הרעות בסביבה מדווחות שניתן להשיג הכשרים מהודרים תמורת כסף טוב ותו לא. וכך גם בסוגיות השמיטה ושלילת היתר המכירה (שנועד ככלות הכל להציל אדמות ישראל מהשתלטות אויבינו מחרפי נפשנו, אבל נפסל על-ידי חוגים ידועים, בנימוק של 'לא תחונם', כשבפועל נימוק זה הוא שמפקיר אדמות ישראל; ממש הפוך על הפוך).

ומה עם הפגנות השבת האלימות והקריאות 'נאצים' שמשניאות את משפט התורה על העם היושב בציון? ומה עם סוגיות קיומיות של "לא תעמוד על דם רעך", והתנהלויות מתנשאות בסגנון 'אני ואפסי עוד', ועוד תופעות עגומות כהנה וכהנה, שאינן מקדמות, בלשון המעטה, יעד של האהבת שם שמים על הבריות?

במצב מדאיב זה, לא פלא שהעם היושב בציון נרתע למרבה הצער כמפני אש אוכלה ממשפט התורה, וכלל אינו מודע לכך שמאז ומעולם היה כוחא דהיתרא עדיף, ושהיעד האמיתי עודנו להגדיל תורה ולהאדיר, מתוך האהבת שם שמים.

אם אכן כך הוא, כיצד ייתכן ששטרית, שר המשפטים לשעבר, התייחס בראיון רדיו להצעת נאמן להחלת משפט התורה, במילים אלה (מצוטט מן הזיכרון אבל בהחלט נאמן למקור): "איך נחיל את משפט התורה במדינה המודרנית? הרי משפט התורה זה 'עין תחת עין, שן תחת שן'. איך נוכל לעקור עין למי שעקר לחברו עין? והאם נוציא שן תחת שן? נהרוג נפש תחת נפש?".

והרי כל דרדק, כולל שטרית, אמור לדעת מה שנפסק להלכה כבר לפני למעלה מאלפיים שנה, ומצוטט ברש"י על אתר: "... נותן לו דמי עינו... ולא נטילת אבר ממש". לא קיימת בישראל מסורת כלשהי, פרשנות או דרש, שאינה רואה בפסוקי 'עין תחת עין' הנחיה ברורה לתשלום פיצויי ממון. הייתכן ששטרית לא ידע זאת? עד כדי כך?!

אבל דבריו של נאמן הפחידו לא רק את שטרית. ציבור רחב נבעת מעצם הרעיון. כך למשל ביטא קריקטוריסט העיתון "לאנשים שחושבים שהם חשובים", 'הארץ', את חרדתו מפני הנהגת משפט התורה: בקריקטורה הוצגה קבוצת נערים שהופעתם חריגה משהו, בהחלט מן הסוג המצוי במקומותינו, המתייצבת בפני דיין של בית דין רבני, שחזותו מזכירה את דיוקנו של השר נאמן, והוא קורא מתוך ספר דברים כ"א, פסוקים י"ח-כ"א, באוזני הנערים את גזר דינם: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה... ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת".

כאילו שזה, מוות בסקילה, צפוי למי שיוכרז בן סורר ומורה, אם יוחל משפט התורה בישראל (ולא ניכנס כאן לדברי הגמרא בסנהדרין ע"א א', ש"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות"; ולפסיקות אחרות שמיזערו את דין סורר ומורה בקביעה, כי דין זה חל רק על בן זכר ורק למשך תקופה קצרצרה בחייו: מגיל 13 עד גיל 13 ושלושה חודשים בלבד, וגם זאת רק בתנאי שיזלול לתיאבון בשר חי ויסבא חצי לוג יין האיטלקי).