לחימה נגד "החיה הפצועה"

במצבו זה, אין לברק כמעט מה להפסיד ולפיכך, שיקוליו שונים משיקוליהם של פוליטיקאים שבמפגיע יש להם מה להפסיד. ביטויים מובהקים של התנהלות מסוג זה אנו מוצאים בהקשרים הבאים:

• ברק מתנהל כאילו הוא ראש הממשלה והעומד בראש המפלגה הגדולה בכנסת - ניצול חולשותיו הפוליטיות הנוכחיות של נתניהו.

• ברק מחפש "גימיקים" שיעמידו אותו בראש האופוזיציה העיקרית לממשלה, וכך יחזירו אותו למרכז הבמה הפוליטית. זאת הוא עושה בכמה מסלולים: 1) עיוות מדיניות הימין לעבר המדיניות המוצהרת של השמאל; 2) מניפולציות רגשיות על הציבור, שביכולתן לחזור ולשפר בטווח הקצר את תדמיתו - דוגמה חותכת אחת לכך היא פרשת גלעד שליט; דוגמה אחרת: עמדתו בשאלת בית המשפט העליון ובחירת היועץ המשפטי החדש; 3) חזרה לעבר המנטרה האנטי-דתית הישנה שלו, כשהדגש מושם הפעם על השתלחות בציונות הדתית, באמצעות התנכלות מכוונת להתיישבות באיו"ש, שעיקרה בא מקרב הציונות הדתית ותומכיה המובהקים.

• שימוש מניפולטיבי ודווקאי בצה"ל, לביצוע מדיניות שנויה במחלוקת ציבורית חמורה באיו"ש, ודחיפת "מהלכים מדיניים" מול סוריה, כאשר ברור שמדובר בנושא-מחלוקת, שבו רוב הציבור מתנגד בעקביות מזה שנים רבות לירידה מן הגולן (אבל לא לפשרה נורמלית בו, שלה אין פרטנר בצד השני). הנעת "מכונת הרוח הפוליטית" מקנה לברק דימוי של אקטיביסט שוחר פתרונות, כאשר אין בכך כל ממש - דימויים במקום מציאות הם מנגנון שכיח בהתנהלותו.

• ברק הוא שר ביטחון שמאז הבריחה מלבנון (2000) לא הוכיח רצון, יכולת ומוטיבציה להפעיל את המנגנון העצום של צה"ל לשם קידום או שמירה נחושה על האינטרסים הלאומיים-ביטחוניים של ישראל. דוגמה קלסית לכך הייתה התנהלותו הפוליטית בעקבות מלחמת לבנון השנייה, בה התכחש לכשלי המלחמה ושימר את אולמרט בשלטון משיקולים אישיים ומפלגתיים צרים. דוגמה מובהקת נוספת היא ניהול מבצע "עופרת יצוקה", שבו הביא לישראל הרבה יותר נזקים מהישגים. גם כיום, בתירוצים מתירוצים שונים נמנעת ישראל מפעולה נגד התחמשותו מחדש של החמאס בטילים ארוכי-טווח, ומאידך-גיסא משדרים קברניטיה אזהרות על סיכונים גוברים לקבוצות אוכלוסיה הולכות וגדלות.

"מסע הצלב" האחרון שלו נגד ההתיישבות באיו"ש ובכלל זה בירושלים, קשור בצווי-ההקפאה. כל המהלך משדר התרסה, אנטגוניזם, עוינות, ניכור - בקיצור, ניסיון לשבור את רוח המתיישבים ולהפוך אותם צייתנים למשוגותיו. לשם כך בחר לו אירוע שולי של הנפת שלטי-הפגנה בטקס של טירוני חי"ר, והפך אותו ל"דגל המאבק". עשרות מקרים, חמורים עשרת מונים, של משתמטים, סרבנים, מתחזים וסתם שקרנים, הפועלים נגד צה"ל ונגד חוקי מדינת-ישראל, "לא הזיזו לו עד כה". הפעם, בציניות ובזחיחות הדעת האופייניות לו, מצא את אחת הקבוצות הערכיות ביותר בציבור הישראלי דהיום להשתלח בה. זאת הוא עושה תוך ניצול חולשתו של ראש הממשלה ומתוך אילוציו שלו כפיל משתולל בחנות חרסינה. משל לא נלמד דבר מהינתקות 2005, ואין כיום לישראל בעיות חמורות יותר.

זה זמן מה שבציבור רווחת הדעה שהגורמים הפוליטיים בישראל עושים שימוש ציני ולא הוגן בצבא לקידום אג'נדות פוליטיות. יש העושים זאת במישור האישי והכלכלי, ויש מי שמובילים את הריקבון המוסרי הזה לעבר הפוליטיקה הבוטה - ברק הוא אחד מהם. מאז הסכמי אוסלו (1993) עשו כך כל ראשי-הממשלות בישראל, מהם פחות ובמידה של תום לב כרבין, ומהם יותר וללא כל תום לב כשרון וכברק עצמו. התנהלות זו הביאה למשבר חברתי חמור, לשינויים ביחס לצה"ל כאשר הוא פועל כזרוע מבצעת מדיניות לא-צבאית של הממשלה, ולמשבר-אמון במוסדות השלטון בישראל - הכנסת, הבג"צ והממשלה - שלא נמנעו מכך או מנעו זאת. ברק ממשיך להתעלם ולהחריף את התופעות, כשהוא מתרץ זאת בצורך לקיים משמעת בצה"ל ו"פיקוד אחד".

אולם ויכוח זה, שמשרה שר הביטחון על החברה, הוא כסות-עיניים לכוונותיו האמיתיות: ניצול מעמדו כשר ביטחון בממשלה החלשה של ביבי, כדי לקדם אג'נדות שלו ושל מפלגת המיעוט שבראשה הוא עומד, כל עוד נמשך מצב זה. החלטתו של ברק להוציא את ישיבתו של הרב מלמד מההסדר שבין צה"ל לישיבות, הייתה מהלך "פראי" ושגוי. מהלך זה חידד את הדילמה המרכזית, העוסקת בשימושים לגיטימיים ובלתי לגיטימיים בצבא-העם. מהלך זה איחד את כל ראשי הישיבות לעמדה אחידה כלפי שר הביטחון ומדיניותו, ומהלך זה הבליט את הגישה החד-צדדית שנוקט שר הביטחון כלפי סקטורים שונים בציבור הישראלי, גם בשאלות של קיום החוק וענישה על הפרתו, וגם בשאלה מהי זכותו המוסרית והמעשית של שר הביטחון למנוע מאזרחים שומרי-חוק (שהרי הסנקציה שנקט בה פוגעת לא רק בעבריינים בפועל, במידה שהיו כאלה) ומתאימים לכך לשרת בצה"ל.

דומה ששיקולים אנושיים אינם ממלאים תפקיד ממשי במערכת השיקולים של שר הביטחון הזה. לא מצוקת החיילים, לא השסעים החברתיים שהוא מחדד ומחריף, לא הפגיעה בצה"ל ובכושר הלחימה שלו ולא ההבנה שלכל פעולה קיצונית ומקוממת, תבוא במוקדם או במאוחר תגובה, קרוב לוודאי בסדר גודל דומה; מכאן המרחק לאסקלציה אינו רב.

הרושם הברור העולה מהתנהלותו של שר הביטחון בממשלת נתניהו, הוא שהאיש אינו משרת את העם והמדינה, אלא קונספציה פרטית וערטילאית משל עצמו. בדרכו זו הוא אינו בוחל באמצעים ואינו מתייחס ברצינות הראויה לתוצאות העתידיות של מהלכיו, משום שאחריו המבול. מתן כוח עצום כהפעלתם של צה"ל ומערכת הביטחון לעת הרגישה הזו בידי איש זה, הופכים במהירות לסיכון לא מחושב.

שר הביטחון במצבו הנוכחי הוא האיש הלא נכון במקום הלא נכון, והגיע הזמן לומר זאת בפה מלא ובקול גדול. אין כמי שנרדפים על ידו כיום על לא עוול בכפם, זכאים לצאת חוצץ נגד האיש ודרכי התנהלותו, עד כדי קמפיין אישי.