"כי כמוך כפרעה"

דבריו של יהודה אל יוסף בתחילת פרשת השבוע, בניסיון לשכנעו לשחרר את בנימין, הם מהנאומים המופתיים ביותר בתנ"ך. יש בהם הכל: תקיפות ותחינה, התמקחות והצעה, פנייה אל ההיגיון ופנייה אל הרגש. הפעם נעמוד על שלוש מילים בלבד מפתיחת הנאום וננסה להפיק מהן לקח מעשי.

יהודה מתחיל את נאומו במילים: "בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה". המילים הראשונות מובנות: יהודה צריך לבקש את רשותו של המשנה למלך להעלות טענות, לאחר שלכאורה נתפס בנימין על חם כאשר גביעו של אותו משנה למלך נמצא בשקו. אך מה פירוש המילים "כי כמוך כפרעה" ומה תפקידן כאן?

רש"י מביא שורה של פירושים. הראשון, כפי שרש"י עצמו אומר, הוא הפשט: "חשוב אתה בעינַי כמלך". פירוש זה מתיישב יפה עם מקומן של מילים אלו בפסוקנו: יהודה מחניף למשנה למלך בתקווה שכך יקבל אוזן קשבת. הנצי"ב מוולוז'ין, בפירושו "העמק דבר", הולך צעד נוסף הלאה באותו כיוון: "הסביר כמה מוכרח הדבר לצאת מנימוסי המדינה ולהחליף אותו על בנימין". יהודה עומד להציע שהוא עצמו יישאר כעבד במקום בנימין, אך זהו שינוי משמעותי מהחוק; מאחר שהמשנה למלך הוא כמו המלך - טוען יהודה - יש לו סמכות לבצע שינוי זה.

האם זהו הזמן לאיומים?

אך רש"י ממשיך ומביא פירושים של חז"ל לאותן מילים, ופירושים אלו שונים לגמרי. נביא אותם ממקורם במדרש רבה. "מה פרעה גוזר ואינו מקיים - אף את[ה] גוזר ואינך מקיים. מה פרעה להוט אחַר הזכרים [שבחר את יוסף בשל יופיו] - אף אתה כן [ולכן אתה מעליל על בנימין]. מה פרעה מלך בארץ מצרים ואתה שני - כך אבא [יעקב] מלך בארץ כנען ואני שני לו. ואם שולף אני חרבי, ממך אני מתחיל ובפרעה רבך אני מסיים".

פירושים אלו של חכמינו עולים בקנה אחד עם שורות נוספות שאנו מוצאים במדרש, מעט קודם לכן. "זה נתמלא עֶברה [כעס] על זה, וזה נתמלא עֶברה על זה... ר' יהודה אומר: הגשה למלחמה... [אמר יהודה ליוסף] זקנתו של זה [שרה] על-ידי שמְשָכהּ פרעה לילה אחת, לקה בנגעים הוא וביתו; היזהר שלא ילקה אותו האיש [יוסף] בצרעת. אמו של זה [רחל] לא מתה אלא מקללתו של אבא; היזהר שלא יחול בך קללה אחת ואותו האיש [יוסף] מת. שניים ממנו [שמעון ולוי] נכנסו לכרך אחד שלם [שכם] והחריבוהו; להלן בשביל נקבה [דינה], כאן בשביל זכר".

באים חכמינו ואומרים, כי יהודה כלל לא התחנן לפני יוסף אלא דיבר בתקיפות רבה ואף באיומים מפורשים. יהודה הזכיר ליוסף את "מעללי" בני משפחתו לאורך השנים, את עזרתו של הקדוש ברוך הוא לאברהם וצאצאיו, ואת גבורתו-שלו. אך האם דברים אלו עולים בקנה אחד עם פשט הפסוקים? ויתרה מכך: האם הם עולים בקנה אחד עם ההיגיון הברור הנובע מעמדתו הנחותה של יהודה מול יוסף?

אכן, אין זו הדעה היחידה בדברי חכמינו. כפי שראינו את ר' יהודה אומר שיהודה ניגש למלחמה, כך מצינו את ר' נחמיה האומר שיהודה ניגש לפיוס, ואת רבנן האומרים שניגש לתפילה. והרי זו בדיוק דרכו של יעקב לקראת פגישתו עם עשו: הכין עצמו למלחמה, התפלל וניסה לפייס את עשו במתנה. בהמשך המדרש מתארים חכמינו כיצד מנסה יהודה להטיל אימה על יוסף, אך נענה בהטלת אימה דומה מצד אפרים ומנשה. אם כן, לפי גישה זו אין המדובר ב"מופע חד-צדדי" של יהודה, אלא במקרה הטוב בהכרה מצידו בנחיתותו, ובמקרה הפחות טוב - בהתייצבות חזיתית של יוסף ובניו מולו.

דומה, שהמפתח להבנת העניין מצוי בשתי שורות במדרש, שכמעט שנבלעות בתוך התיאורים הדרמטיים של חז"ל לאותו עימות דרמטי לא פחות. חז"ל דורשים על דברי יהודה את הפסוק בספר משלי "דבר דבור על אופניו" ואומרים: "מה אופָן זה [גלגל] מראה פנים מכל צד [ניתן להסתכל עליו מכל זווית], כך היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בשעה שדיבר עם יוסף".

מפרש ר' יששכר ברמן אשכנזי, בעל "מתנות כהונה": "שהיה מדבר דברי פיוסין ומרמז מתוכן דברי יושר בעבר והווה בעתיד". אך נראה לומר, שהכוונה היא שאת דבריו של יהודה ניתן היה להבין בצורות שונות. הרוצה - יראה בהם הכנעה ותחנונים; הרוצה - יראה בהם תקיפות ואיומים. במילים אחרות: פירושיהם של חז"ל אינם סותרים זה את זה, אלא משלימים זה את זה. יהודה דיבר בחוכמה כה רבה, עד שהמובן של דבריו היה תלוי באוזניו של השומע. אם החנופה הגלויה הייתה משכנעת את יוסף - מה טוב. אם היה משתכנע מן האיומים הסמויים - מה טוב. אך אם היה מתרעם על האיומים, היה יהודה יכול להיתמם ולומר: מה אמרתי? רק החמאתי לך ואמרתי שאתה שקול כמו פרעה.

"הנותן תשועה למלכים"

דו-משמעות זו היא גם הסיבה שהתורה מצטטת מילים אלו. שהרי אין מילים בתורה הנכתבות לריק ובלא לימוד מוסר מעשי לדורות. וכאן באה התורה ואומרת: יש מצבים בחייו של היהודי הבודד ובתולדותיו של העם היהודי, בהם לא ניתן לומר בגלוי לגויים שמסביב את האמת. אך אין זה אומר שיש לוותר עליה לחלוטין; אפשר להסוות אותה ולרמז לה, והרוצה - יבין.

דוגמה בולטת לכך היא תפילת "הנותן תשועה למלכים", הנאמרת עדיין בלא מעט קהילות בחו"ל (ראה תפילה זו מטה). תפילה זו התחברה כאשר היהודים היו נתונים למרות השלטון הזר, וכאשר מלך שלא רדף אותם נחשב לאיש חסד. היה, אפוא, צורך ברור להתפלל - גם כבקשה לכך שהשלטון יטה חסד ליהודים, וגם על-מנת להפגין בגלוי את הנאמנות כלפיו. אך כאשר מתבוננים בתוכנה של תפילה זו, מגלים את אותה דו-משמעות שלימד אותנו יהודה.

"הנותן תשועה למלכים" - נפתחת התפילה, בקטע מתוך פרק קמ"ד בתהילים. אך הבה נראה את הפסוק בשלמותו ובהקשרו: "הנותן תשועה למלכים, הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה". הפסוק הפותח מדבר לכאורה על המלך הגוי שבממלכתו חיים המתפללים, אך למעשה הוא מזכיר מיד את התקווה לביאת המשיח ולגאולה.

"מלכותו מלכות כל עולמים" - היא נמשכת. זוהי פרפראזה על פסוק בתהילים קמ"ה: "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור". אך מדוע, מכל הפסוקים בתנ"ך המתארים את מלכותו של הקדוש ברוך הוא, נבחר דווקא פסוק זה? אולי בגלל ההמשך של אותו פרק, השגור על פיו של כל יהודי המתפלל מדי יום: "שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד".

"הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה" - התפילה חוזרת לתהילים קמ"ד ומשלימה את הפסוק בו החלה. ומהו הפסוק הבא, שאינו נאמר כאן? "פצני והצילני מיד בני נכר, אשר פיהם דיבר שווא וימינם ימין שקר" - בקשת הצלה מהצביעות והשקרנות של הגויים.

כך יש לפנות אל הגויים, גם כאשר ידם תקיפה ואין הם מוכנים לשמוע את דעתנו האמיתית: באמירה דו-משמעית, אשר תובן היטב ליהודים המדברים והמאזינים, ואשר תשאיר רושם של גאווה וכבוד עצמי גם לאחר דורות רבים.