פרשת פינחס

גם ולרשטיין יודע כי ההתיישבות עומדת בפני תקופה מכריעה. "ההקפאה היא כניעה ללחץ בינלאומי ולמהלכים בינלאומיים דרמטיים, וזה לא ייגמר בסוף עשרת החודשים. הלחצים והמהלכים הולכים להיות קשים", הוא מזהיר.

"החשש העיקרי שלי הוא שאנחנו בהתיישבות משחקים שח-מט עם עצמנו כשאנחנו חושבים על פינוי מאחזים או על הורדת יישובים. ההחלטה שאנחנו צריכים לחשוש ממנה היא החלטה בינלאומית על גבולות הקבע של מדינת ישראל ללא נגיעה בהתיישבות. על-פי חוקי האו"ם, מה שקובע הוא החלטת מועצת הביטחון ולא העצרת הכללית. במידה שתהיה החלטה על גבולות הקבע של מדינת ישראל, הם יגידו איפה יחול החוק הישראלי ומה ייחשב מעבר לגבול. מועצת הביטחון יכולה לעשות מה שעשתה ביוגוסלביה לגזרותיה, ואז היא יכולה לשלוח לכאן כוחות נאט"ו. בהתיישבות יגעו אחר-כך, אם יחליטו למשל שעפרה או טלמון נשארות מעבר לגבול".

למרות האיום המשמעותי הזה, הוא חושב שעדיין יש להתיישבות יכולת להיאבק. "יש מה לעשות, כי נתניהו מאוד מושפע מהכוחות שעומדים מולו. נתניהו הוא לא אריק שרון. הוא ניתן להשפעה. אבל אנחנו כרגע בעמדה נחותה בנושא. לצערי הרב, היכולת שלנו היום לגייס את אותם משאבים נפשיים למאבקים חוץ-פרלמנטריים היא בעיה גדולה מאוד. אנחנו לא יכולים למלא את הכיכר, כי הציבור שלנו התייאש".

לגבי מי שצריך לעמוד בראש המאבק אין לו שום פקפוק. "בלי ספק, הגוף היחיד שמסוגל להוביל, לטוב או לרע, הוא מועצת יש"ע. מאז הגירוש היו לכל מיני אנשים כל מיני הסברים למה הם לא מתאימים, אבל בכנות ועם יד על הלב, אין אף גוף אחר שיכול להוביל את המאבק החוץ-פרלמנטרי. אפשר להסביר ולהסביר למה הדבר הזה שעושים הוא לא טוב ולמה זה לא טוב, אבל לשים רגל לרץ מרתון זו חוכמה קטנה מאוד. החוכמה היא לרוץ את המרתון".
הביקורת על מועצת יש"ע אינה רק מחוץ. בין חברי מליאת 'מועצת יש"ע המתחדשת', הכוללת את נציגי היישובים השונים ביו"ש, שורר אי-נחת כבר חודשים רבים. לטענת חלקם, מהלך פתיחת השורות של מועצת יש"ע היה יותר הצהרתי ממעשי, ובסופו של דבר גם כיום ההכרעות מתקבלות בפורום מצומצם של חברי מזכירות והנהלה, כמו למשל הדיון המשמעותי שנערך ביום חמישי האחרון, שאליו זומנו ותיקי ההתיישבות ולא חברי המליאה.

על כך אומר השבוע ולרשטיין: "בסופו של דבר מנהיגות הציבור מתמקדת במי שנבחר להוביל, ונבחר גם מהבחינה האידיאולוגית, ואלו ראשי הרשויות וראש תנועת אמנה, ולא יעזור לאף אחד כלום. אם אנשים היו מבינים את גודל השעה, הם היו מתאחדים תחת מי שמוביל. מי שהיה פעם בסיטואציה של קרב, יודע ששם לא שואלים מה דעתך על המפקד הזה ומה דעתך על זה. זו המציאות שאנחנו נמצאים בה עכשיו. גם הכוח שלי במועצת יש"ע - הכוח התפעולי וגם המוסרי - נמוך עשרת מונים מאז שאני לא ראש מועצה. כי כשאתה מגיע מעמדה שבה ביקשת מהציבור רשות לייצג אותו, היכולת שלך הרבה יותר גבוהה וחזקה".

כשהצטרפת כמנכ"ל לפני שנתיים חשבת שתוכל להשפיע יותר?

"כן. הפוזיציה של לא להגיע ממעמד של ראש מועצה היא קשה לי, ויכול להיות שלא הסתגלתי אליה. על כל פנים, היה זה כבוד בשבילי לעבוד במועצת יש"ע. זה הגוף הבלעדי והיחיד שיצטרך לעמוד בפני המשימות. אפשר לתקן אותו מבית, אבל אין גוף אחר, וגם אין זמן".

פרישתו של ולרשטיין, מהדמויות המזוהות ביותר עם מועצת יש"ע, הייתה למעשה צפויה למדי כבר כמה שבועות. החיכוך המשמעותי שלו עם מזכירות המועצה חל לאחר שגינה בראיון תקשורתי פומבי את הנפת השלטים של חיילי גדוד שמשון במהלך השבעתם בכותל, לפני כחודשיים וחצי. אף שאפשר להניח כי מרבית חברי המזכירות חשו כמוהו לגבי המעשה, הם התקוממו על עצם הגינוי בפומבי. אחד העקרונות החשובים שעליהם התבססה הקמת מועצת יש"ע במהדורתה המחודשת, לאחר העקירה מגוש קטיף, היה שמירה על "אחדות המחנה".

הרב אליקים לבנון, רבה של אלון מורה, קרא לוולרשטיין להתפטר בעקבות הגינוי, ואף איים כי אם לא יעזוב, יפרוש הוא בעצמו. ממקורות פנימיים נראה היה כי גם דני דיין, יו"ר המועצה, כעס על הגינוי של ולרשטיין. בעוד הרב לבנון כעס יותר על המהות, לדיין הפריעה הפרת עיקרון האחדות. בין דיין לוולרשטיין נערכה אז שיחה קשה. אם הרב לבנון לא היה יוצא בקריאה להתפטרות, נראה שדיין עצמו היה קרוב מאוד לדרוש זאת. לאחר כשבוע של מתיחות יצאה אומנם הודעה רשמית ממועצת יש"ע כי "ההדורים יושרו" לאחר שוולרשטיין התנצל על שדיבר עם התקשורת מבלי לקיים לפני כן דיון פנימי - אך היה ברור למדי כי מה שפרץ באותו ויכוח לא ייעלם לחלוטין.

"גם בדיון האם לגנות את התנהגות החיילים במסדר צבאי, לא שמעתי עד היום מחברי המזכירות כאלה המצדיקים את ההתנהגות הזאת. יש מתוכנו שחשבו שאין להגיב, ויש שחשבו שזה מעשה ילדותי מטופש. אני חשבתי שבנסיבות הקיימות יש להגיב, ובתקיפות, ואני מחזיק בדעה זו גם כיום", כתב השבוע ולרשטיין.

דיין אמר השבוע ל'מקור ראשון' כי הוא לא רק מעריך את ולרשטיין, אלא מעריץ אותו על חלקו בבניין ההתיישבות ביש"ע. "עם זה, המבנה הזה של יו"ר יחד עם מנכ"ל שהוא דמות כל-כך בכירה, שכיהן במשך 30 שנה כראש המועצה המקומית הגדולה בארץ, יכול להיות שהיה בזה משהו לא מיטבי", הוא מתנסח בעדינות פוליטית. "אני מקווה שבשוך הסערה הוא ימשיך להיות חלק מהקבוצה שמנהיגה את ההתיישבות בכלל ואת מועצת יש"ע בפרט. מי שמחפש כאן איזה קרע אידיאולוגי ביני ובינו, שיחפש אותו במקום אחר".

הקרע בין השניים הללו אולי אינו על-רקע אידיאולוגי, אבל עם חלק אחר מהציבור ביו"ש בהחלט ישנו קרע כזה. שמו של ולרשטיין כיכב תדיר בדרישה שעלתה מחלק מציבור המתיישבים להתפטרות מועצת יש"ע לאחר מה שהוגדר 'אפקט כפר מימון' וכישלון המאבק על ההתיישבות בגוש קטיף. בכמה מקרים הייתה אפילו פגיעה ברכבו של ולרשטיין, מה שפגע בו מאוד כמי שהקדיש את חייו לפיתוח ההתיישבות, ושייצג אותה בחזית הציבורית והתקשורתית.

כבר כאשר סיים את תפקידו כראש מועצת בנימין והצטרף לאחר זמן קצר למועצה כמנכ"ל, טענו חלק מהמתנגדים לו כי זמנו עבר. גם השבוע היה מי שבחר, בצד המחמאות על פועלו הרב, דווקא לעקוץ את ולרשטיין ולהביע שמחה על לכתו. אחד מהם הוא ח"כ יעקב כץ (כצל'ה) מהאיחוד הלאומי, שצוטט כמי שאמר ש"ולרשטיין הזדהה יותר עם העוקרים מאשר עם העקורים, מתוך הממלכתיות. הוא מייצג קו פחדני עלוב ומתרפס שהשתמשו בו הרבה בגוש קטיף. המהלך שלו להתפטר הוא מהלך נכון".

ולרשטיין עצמו מודה השבוע בכנות כי הדברים פגעו בו. "נעלבתי. אני לא אעשה הצגות כאילו זה לא נגע לי. אבל הכנתי את עצמי להרבה יותר. מה שהפתיע אותי הוא דווקא מיעוט התגובות. התגובות שהיו הן מאנשים שמעולם לא תמכו במועצת יש"ע, כמו כצל'ה שמעולם לא ראה בי את נציגו או בן-גביר שיש לי חשש שאם אני אגיד שהיום יום שלישי הוא יגיד שהיום יום רביעי. אני חייב לומר שאחרי גוש קטיף היה לי הרבה יותר קשה. אז, אנשים שאני מעריך העירו לי הערות ולקחתי אותן הרבה יותר ללב". באותה נשימה הוא מוסיף כי היקף הודעות התמיכה שלהן זכה היה דווקא גדול יותר ממה שציפה לו. "התקשרו אנשים מכל רחבי הארץ, וכמובן מהיישובים. התקשרו ראשי מועצות. אני פשוט נפעם מהתמיכה".

אז למה בעצם אתה הולך?

"כי אני עושה חשבון נפש לעצמי. כי בעצם התחלתי ללכת כשהחלטתי לא לרוץ למועצת בנימין. יכולתי ללכת לפני חודשיים, ויכולתי ללכת בעוד שמונה חודשים, אם הייתי מאמין שההקפאה תיגמר אז. המאבק, גם אם הוא הולך ונהיה קשה, הוא כמו מרוץ שליחים. צריך לחדש כוחות. אני מודה שבא לי להמשיך, אני רוצה להשתלב בעשייה. אני רוצה לקום בבוקר ולעסוק בנושא התיישבות 12-10 שעות ביום. זה מה שהורגלתי. זה מפעל חיי, שהתחלתי אותו בעלייה לעפרה בשנת תשל"ה. מה שכן, אני מבטיח לא ללכת 'לעשות לביתי'".

פוליטיקה?

"זה יכולתי מזמן אם הייתי רוצה".