אור החנוכיה - מסר נמשך

חלפו להם שמונת ימי החנוכה וחזרנו לשיגרה. עמדנו כבר בעבר על כך שהחגים חוזרים מדי שנה ובכל שנה אנו אמורים לחגוג אותם במודעות גבוהה יותר מזו שבה חגגנו בפעם הקודמת. יתר על כן, עלינו להמשיך את המסר של החג, כל חג, אל ימי החול הבאים בעקבותיו. שהרי חגי ישראל ומועדיו נושאים כולם מסר פנימי האמור ללוות אותנו לאורך כל השנה עד מועד אותו חג בשנה הבאה.

מהו המסר הפנימי שלקחנו מחג החנוכה, ואיך זה מתקשר לפרשת השבוע שלנו?

הפרשה מתחילה בעימות בין יהודה לבין יוסף על גורלו של בנימין שנחשד בגניבת גביע הפלאים המלכותי. יוסף דרש כי בנימין הגנב ישאר אצלו כעבד, עונש על מעשהו הנלוז. האחים יודעים שבנימין לא גנב את הגביע כשם שהם לא גנבו את צרורות הכסף שהיו בשקיהם ונמצאו בחיפוש אחר הגביע. ברור להם שמדובר בעלילה שאינם מבינים את סיבתה אבל אין להם ברירה אלא לקבל את הדין. יהודה מציע שכולם ישארו במצרים כעבדים ליוסף - צפנת פענח מבחינתם, שהרי אינם יודעים במי מדובר.

(בראשית מד): [טז] וַיּאמֶר יְהוּדָה מַה-נּאמַר לַאדנִי מַה-נְּדַבֵּר
וּמַה-נִּצְטַדָּק הָאֱלֹקִים מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים
לַאדנִי גַּם- אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר-נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ: וכמו מצהיר
בכך שברור להם כי זו עלילה שיכולה ליפול עליהם רק מכיון שהם נמצאים בעמדת חולשה יחסית. אז אם כבר עלילה - למה רק על בנימין? שכולם ישארו שם כעבדים. הוא גם מדגיש שהוא בטוח כי בצדק ה' זימן להם תסבוכת זו אף שאינו יודע על מה בדיוק.

אבל יוסף מתעקש להשאיר אצלו את בנימין לבדו:

[יז] וַיּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם:

ובשלב הזה מתחילה פרשת השבוע שלנו.

אחדות שמעבר לשוֹנוּת

[יח] וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיּאמֶר בִּי אֲדנִי יְדַבֶּר- נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדנִי וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעה:

את הפרטים כדאי לקרוא במקור; אנחנו נתרכז בחיפוש המסר כנ"ל. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז נסקור בקצרה את התהליכים בטרם נבוא אל עיקר הרעיון.

לאחר שיהודה פורש בפני צפנת פענח את ההיסטוריה של הקשר ביניהם ומבהיר לו כי בשום תנאי לא ניתן להשאיר את בנימין במצרים, יוסף מתוודע אל אחיו. מבחינתו, הם עמדו בהצלחה מלאה במבחן שהציב בפניהם כאשר לא ויתרו על בנימין כשם שויתרו עליו,
על יוסף. עתה הוא בטוח שניתן לאחד שוב את בית ישראל והוא עושה זאת.

(בראשית מה): [ג] וַיּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי
וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו: [ד] וַיּאמֶר
יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף
אֲחִיכֶם אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אתִי מִצְרָיְמָה: [ה] וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ
וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה
שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם:

לא רק שהוא לא מביע כעס על מה שעשו לו, הוא עוד מנחם אותם ותולה הכל בהשגחה הפרטית אשר סובבה את הדברים לטובה ולברכה.

[ז] וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ
וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדלָה: [ח] וְעַתָּה לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם
אתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעה וּלְאָדוֹן
לְכָל-בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם:

יוסף שולח את האחים להביא את אביו למצרים עם כל המשפחה והם אכן מגיעים. הוא מקדיש לאביו תשומת לב כדרוש ודואג לכל צרכיו ביחד עם כל המשפחה, אבל כאמור, כדאי מאד לקרוא הכל במקור. בינתיים יוסף הוא משֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם ויש לו משימות נוספות לבצע ועניינים נוספים לדאוג להם.

הכל תמורת לחם

[יג] וְלֶחֶם אֵין בְּכָל-הָאָרֶץ כִּי-כָבֵד הָרָעָב מְאד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ
מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב: [יד] וַיְלַקֵּט יוֹסֵף
אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר
אֲשֶׁר-הֵם שׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעה:

מבין שבע שני הרעב, לא לגמרי ברור באיזו שנה מדובר. מה שברור הוא כי יוסף אסף את כל הכסף בתמורה ללחם שמכר; כזכור, התורה לא מספרת סיפורים סתם כדי שנהנה מהם אלא כדי שנלמד מהם. והשאלה היא למה זה מעניין אותנו, ומה אנחנו אמורים ללמוד מן
הסיפור הזה? אבל זה עוד לא הכל.

[טו] וַיִּתּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבאוּ
כָל-מִצְרַיִם אֶל-יוֹסֵף לֵאמר הָבָה-לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ
כִּי אָפֵס כָּסֶף: [טז] וַיּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם
בְּמִקְנֵיכֶם אִם-אָפֵס כָּסֶף: [יז] וַיָּבִיאוּ אֶת-מִקְנֵיהֶם אֶל-יוֹסֵף
וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצּאן וּבְמִקְנֵה
הַבָּקָר וּבַחֲמרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל-מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה
הַהִוא:

לאנשים כבר אין כסף לקנות לחם והם רוכשים לחם בתמורה לבהמות וחיות הבית. אבל זה עוד לא נגמר. הרעב נמשך.

[יח] וַתִּתּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית
וַיּאמְרוּ לוֹ לֹא-נְכַחֵד מֵאֲדנִי כִּי אִם-תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה
הַבְּהֵמָה אֶל-אֲדנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדנִי בִּלְתִּי
אִם-גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ: [יט] לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ
גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם-אַדְמָתֵנוּ קְנֵה-אתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם
וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעה וְתֶן-זֶרַע וְנִחְיֶה
וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם: [כ] וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל- אַדְמַת
מִצְרַיִם לְפַרְעה כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם
הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעה:

אז מה היה לנו כאן? קודם ניקה אותם מהכסף, אחר כך אסף את כל הבהמות וחיות הבית, בסוף לקח להם גם את השדות. יותר מאוחר נראה שגם את הבתים הוא לא השאיר להם, והשאלה היא מדוע הוא נוקט מהלכים כל כך קיצוניים? הרי יוסף הוא דמות מופת והסיפורים אודותיו נועדו להורות לנו את הדרך בה נלך.

פגיעה בזכות הקניין

אפשר לכתוב אלפי מלות הסבר למהלכים של יוסף ועדיין לא נמצה את העניין. אבל אותנו מעניין, כאמור, המסר עבורנו.

זכות הקניין הנה אחת מזכויות היסוד של האדם ואפילו החוק של מדינת ישראל הכיר בה. מדרך הטבע, קניינו של אדם מתחלק לכמה מרכיבים; כסף מזומן, מטלטלין (או נכסי דניידי), בתים וקרקעות (או נכסי דלא ניידי). את כולם אסף יוסף אל אוצרות פרעה
ובכך העביר מסר חריף מאד. אך כמו לא די בכך, הוא נוקט מהלך נוסף:

[כא] וְאֶת-הָעָם הֶעֱבִיר אתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם
וְעַד-קָצֵהוּ:

או במלים פשוטות, טרנספר המוני. חילופי אוכלוסין כלליים. איש לא נשאר לגור במקומו. כולם עברו דירה ודוקא לעיר אחרת. במבט שטחי ניתן לומר כי במעשה זה מנע יוסף אפשרות שמישהו יקנטר את בני משפחתו על היותם גרים בארץ נכריה, שכן הוא הפך את כל האנשים במצרים לגרים בכך שהעביר אותם למקומות חדשים.. אין ספק שפירוש זה נכון, רק השאלה היא מה זה נוגע לנו?

לכאורה יש כאן פגיעה קשה בזכות הקנין והעם מקבל זאת פשוט מחוסר ברירה, אבל באמת יש כאן מסר מאד עמוק:

[כג] וַיּאמֶר יוֹסֵף אֶל-הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם
וְאֶת-אַדְמַתְכֶם לְפַרְעה הֵא-לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת-הָאֲדָמָה: [כד]
וְהָיָה בַּתְּבוּאת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעה וְאַרְבַּע הַיָּדת
יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם
וְלֶאֱכל לְטַפְּכֶם:

מטבעו, האדם חושב על מה ששייך לו, על מה שהוא צריך. אדם אינו נוטה לשאול למי הוא שייך ובשביל מה צריכים אותו. יוסף "קונה" הכל לפרעה והמסר ברור: הכל וכולם שייכים לפרעה.

אנחנו עדיין מכריזים על מה ששייך לנו ועל מה שאנחנו צריכים. כאשר נשאל את השאלות הנכונות ונגיע לתובנה כי אנחנו שייכים לבורא העולם ומנהיגו, והוא צריך אותנו לביצוע שליחותו על הארץ, יתחוללו לנו נסים כמו לאבותינו בימים ההם. האור יגבר על החושך, וסוף סוף נתחיל לחיות טוב כמו שיהודים צריכים לחיות.

ואז יהיה רק טוב ליהודים.