האם עיתון ידיעות אחרונות הפגין תום לב וסיקור עיתונאי נאות בפרסמו את פרשת התביעה נגד שרה נתניהו באותיות קידוש אדומה על פני מחצית מעמודו הראשון?

עיתון ידיעות אחרונות מנהל קרב מאסף נגד עיתון "ישראל היום". בחברה דמוקרטית תקינה הרי שמלחמת האינפורמציה והגשתה לציבור מתנהלת במסגרת כללי המשחק התחרותי החופשי הנובעים מהמערכת הכלכלית הקפיטליסטית אליה אנו משתייכים. הטענה כי "ישראל היום" הינו חינמי ומנהל לכן תחרות בלתי-הוגנת הינה מופרכת ומתפתלת. עיתונות חינמית קיימת למאות ברחבי יבשות צפון אמריקה ואירופה בעוד העיתונים הממוסדים שורדים (יחסית לעידן האינטרנט הפוגע בכולם יחדיו). מכאן, שהגמל אמור לבחון ראש וראשון את דבשתו ולא להתלונן כמעשה הרקדן הכשלוני על אודות "הרצפה העקומה".

סחרור נבחרי הכנסת להניעם להגיש חוק בולם עיתון "ישראל היום" בתואנה הדחוקה (בעיתוי הנוכחי), כי הינו ממומן על-ידי תושב שאינו בעל אזרחות ישראלית, מעיד כי לגבי דידו של עיתון ידיעות אחרונות, כל האמצעים כשרים, כולל ניצול ושימוש בדמוקרטיה הישראלית והדחת חברי כנסת לדבר עבירה מוסרית, לפעול נגד עצמה ובעבור בעלי אינטרסים במדיה. מראית העין חשובה ולכן, חברי הכנסת שיתמכו בהצעת חוק "מוזס-נמרודי" נגד "ישראל היום" בעיתוי ובהקשר הנוכחי, יהפכו במהרה למוקצים ולמבוזים בציבור ובדין. לא שחוק זה אינו רצוי מהבחינה העקרונית - אכן, כזה הוא - אך העיתוי משדר יחסים אסורים, אנטי-דמוקרטיים של "הון-מדיה-שלטון", מפאת מעורבותם של חברי כנסת בתרגיל מלוכלך ובזוי. יש להניח את הצעת החוק לצינון למשך לפחות שנה או שנתיים לפני דיון רציני נוסף בו.

גם "האיום" הטלפוני על שלומה של העוזרת נשמע יותר כלקוח מבית סגנון-מדרשו הסיציליאני הידוע של בעלי ידיעות אחרונות על-מנת לתחזק ולתדלק את הפרשה תוך יצירה מלאכותית של מסד אמון בתלונת העוזרת נגד שרה נתניהו. ואפילו יש בכך ממש, הרי שיחות איום כאלו נערכות לעשרות מדי יום ברחבי ישראל ללא כל כוונה ממשית מאחוריהן.

הזלזול העמוק של ידיעות אחרונות ב"כבוד האדם וחירותו", כפי שהפגין בצעד ההכפשה העכשיווי נגד גב' נתניהו, חייב להדליק נורות אדומות אצל כל שוחרי הדמוקרטיה במדינת ישראל. קל מדי במקומותינו להכפיש אדם תוך ניצול העט והמיקרופון בלא שהמוכפש יכול להתגונן. קל מדי לפרסם באין מכהה כי "אחותך פרוצה" בלא שתוכל למחות ולהסיר לעולם את הכתם. שרה נתניהו הוכתמה בנוסח דומה כבר בעבר וכעת, תזמורת ההכפשות המגמתית שוב עולה על הבמה.

חייב אדם להיות מגזע בנות היענה ולטמון ראשו בחול או להיות כפשוטו, אוויל משריש כדי להאמין כי ידיעות אחרונות פועל בתום לב. הפרסום היה מכוון, מרושע, מגמתי ונכלולי בעליל.

האם כצעקתה, האם שולם שכר בלתי-נאות (מתחת לשכר המינימום) לעוזרת ליליאן?

מחשבי חישובים בבלוגוספירה כבר שקלו, תרו ומצאו כי מאחר שמשפחת נתניהו שהתה בביתה בקיסריה יום או יומיים בלבד בשבוע ומכיוון שצרכי הניקיון של הבית היו מינימליים עקב כך, הרי שלא רק ששולמה משכורת הוגנת לעוזרת המתאנפת, אלא נראה כי שולמה משכורת עודפת, כדי ביזיון וקצף.

האם הופר החוזה מצד המעביד, אשר נחתם, בין שרה נתניהו לעוזרת ליליאן מרצון חופשי של שני הצדדים? על פניו ובהתאם למדווח באמצעי התקשורת, לא מיניה ולא מקצתיה, העוזרת הועסקה בהתאם לחוזה שנחתם עימה, ככתבו וכלשונו. האם העוזרת הייתה חופשייה להתפטר משך כל שש השנים שהועסקה על-ידי הגב' נתניהו? נראה כי לא הייתה כל בעיה בשטח זה. הטיעון הדחוק כי צריכה הייתה את אמצעי המחיה אינו מחזיק מים, באשר באם היה כה גרוע, כה בלתי-נסבל, כה מעליב, כטענתה, חייבת הייתה לכאורה להתפטר - ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. כל המצוי בשוק העבודה (ומחקרים בנושא מוכיחים), יודע כי כ-90% מהמועסקים במשק אינם מרוצים עד סובלים במקומות עבודתם מטעמים שונים ומשונים וכך, מה יום מיומיים? לזה אשר "מטבח החיים" חם מדי עבורו, מוזמן אחר כבוד לצאת במטותא ממנו.

על פניו, הברית של העוזרת עם עיתון ידיעות אחרונות היא "ברית של גנבים". העיתון יוצא נשכר מהכפשתו העקיפה של מר נתניהו ובכך, משיג לחץ עקיף על עיתון "ישראל היום" לסגת מתפוצה רחבה. והעוזרת, בתמורה לשיתוף הפעולה הזה עם העיתון ומתוך ידיעת מצבה הרגיש של משפחת נתניהו עקב מעמדו, יקל עליה בתהליך סחיטת הכספים. אכן, חבורה שכזאת...

האם יש אש מאחורי העשן של הטענה כי עורכי הדין של עיתון ידיעות אחרונות היו שותפים פעילים בהכנת התביעה נגד שרה נתניהו בצמוד לעוזרת ליליאן?

באם אכן היו עורכי הדין של עיתון ידיעות אחרונות מעורבים בבישול ובהכנת התביעה נגד הגב' נתניהו, כפי שנרמז במספר אמצעי תקשורת, הרי שישנה כאן בבירור עליית מדרגה חמורה מאין כמוה בהתנהלות המדיה במדינת ישראל. במקום שירות ידיעות ופרשנות להן האמור לדווח על חדשות ואירועים, אנו עומדים כעת (האם רק כעת?) בפני עיתונות המייצרת חדשות על-מנת להשיג בתמורה רייטינג גבוה יותר או אפשר שאפילו יתרונות חומריים כלשהם (כבמקרה זה).

באם נכון הדבר, הרי שנחצה קו אדום ברור ומסוכן מאין כמוהו בהתנהלות העיתונות במדינת ישראל ודרוש שידוד מערכות חוקתי, נחרץ וברור על-מנת ליישר שוב את ההדורים.

מה אנו למדים מהגשת כתב התביעה לעיתון ידיעות אחרונות עוד לפני הגשתו למערכת המשפטית ולנתבעת שרה נתניהו?

עדות מוחצת לחוסר תום הלב שבהגשת התביעה ניכר בכך שזו נמסרה ראש וראשון לעיתון ולא למקומה הטבעי של תביעה מסוג זה דהיינו, הנתבעים. יתרה מזו, עולה החשד כי מאחר שאפשר שעורכי הדין של העיתון הם אלו שהכינו מלכתחילה את כתב התביעה נגד הגב' נתניהו, הרי שכתב התביעה לא "נמסר" כלל וכלל לידי עיתון ידיעות אחרונות. שם הוא הוכן ושם הוא שכן, הצורך למוסרו לא היה קיים כלל, כתב התביעה שכן (נו טוב, לכאורה), מלכתחילה במחלקה המשפטית של העיתון בעוד "שעורך דינה של העוזרת" הוסף כקישוט מאחז-עיניים בלבד לאחר מעשה.

הנה כי כן, כעת יובן לקורא מדוע כה חשובה חקירת המניע להגשת התביעה בצמוד ובמקביל לבירור שרשרת העובדות לאשורן, באשר אין אפשרות להפריד את המניע הנכלולי להגשת התביעה מ"האמת" לכאורה שמאחוריה.

מיהו המקורב בעבר למשפחת נתניהו אשר נטען לגביו כי הוא סייע בפרסום נגד שרה נתניהו מחמת הדרתו מטובות הנאה אשר נחשקו על ידו?

האם הפך רוני מאנה, מקורבו של מר נתניהו - כעת לשעבר - מטעמים מובנים (נו, כמובן שרק לכאורה), את ידיעות אחרונות ובעליו הידוע בסגנונו המפיוזי, ל"אידיוט מועיל"? האם שיתף ידיעות אחרונות פעולה עם הידוען הנוקם מבלי שלקח בחשבון את הנזק העצום שייגרם לו, ובפרט בעידן האינטרנט החופשי, עקב פרסום המניע שלו עצמו לנזק את בנימין נתניהו באמצעות תביעה אשר סיכוייה גבוהים להתברר כמופרכת?

ובאם נכון הדבר, מהווה עובדה זו ציון נאה לשבח לזכותו של מר בנימין נתניהו, אשר העדיף שיקולים ממלכתיים בשמשו כראש ממשלת ישראל על קשרים אישיים פסולים עם "מקורבים" מפוקפקים.

על מה מעידה העובדה כי לא התבקשה כלל תגובת הגברת נתניהו לגבי נושא התביעה לפני הפרסום עצמו?

אחד מהסממנים המובהקים של הערך הדמוקרטי דהיינו, "אדם אינו אשם עד שתוכח אשמתו", מנותץ בעט גס בידי אמצעי מדיה מעוות. העיתונות, ככלל אך לא כולה, הפכה מ"כלבי השמירה של הדמוקרטיה" ל"כלבים המצורעים, זבי החוטם, המהרסים את הדמוקרטיה". מכיוון שכך, ומכיוון שעתיד העיתונים ידיעות אחרונות, הארץ ומעריב לוט בערפל וסביר שהללו לא ישרדו את מהפכת האינטרנט, במתכונתם הקיימת בתוך חמש עד עשר שנים, הרי שאל לה לממשלה להושיט להם בנופלם (והם יפלו) יד תומכת. מוטב, למען דמוקרטיה נקייה יותר, להניח להם להידרדר לתהום, שם מקומם, ולתת לאחרים את ההזדמנות הראויה ליצור עיתונות אובייקטיבית, פלורליסטית ודמוקרטית יותר במדינת ישראל (הטעות הקולוסאלית שנעשתה בעניין ערוץ 10 אל לה לחזור על עצמה).

במידה שתחליט הממשלה, באורח נואל בעליל, אכן להציל את שלושת העיתונים הממוסדים המובילים, הרי שיידרש קודם לכך שידוד מערכות כללי באוריינטציה, בפלורליזם ובתכנים של שלושת העיתונים (ידיעות, מעריב, הארץ), בעוד הבעלות עליהם חייבת להיות שונה ומתאימה לרוח העיתונות החופשית והאובייקטיבית הנדרשת נואשות במקומותינו.

חייב להיות איזון בין הנטייה לשמאל, הנטייה לימין והציבור הדתי במגוון העיתונים העומדים לרשות הציבור. על-מנת להשיג זאת יש לקצץ מחלפותיהם של אלו הקיימים. הדרך בה צועדת העיתונות הממוסדת בשני העשורים שחלפו נכשלה חרוצות ואין להירתע מלשנותה, כך או כך.

מהו זה שמעיד לגבינו כציבור. שטחיות אינטלקטואלית מתמיהה של חלקים בציבור הנוטים לקבל כפשוטם את השתלשלות הדברים בנושא התביעה המדוברת?

ובכן, הדברים אינם מכוונים לכלל הציבור. עיון במאות ובאלפי תגובות פרטים בציבור בנוגע לפרשה האמורה מלמד כי רובו של העם בישראל נמצא בעשתונותיו, אובייקטיבי, מושכל והוגן. מאידך-גיסא, מעציב ולעיתים אף מחריד לגלות כי קיימים חלקים בציבור אשר משנתם האידיאולוגית ושנאתם התהומית לדעות אחרות ולאידיאולוגיה שונה מונעות מהם לשקול באורח הגיוני ומושכל אירועים מעין אלו. אין מנוס מהמסקנה כי מצויים בינינו אנשים קטנים ונקלים. מזלנו הוא כי אלו אינם הרוב.

חלקנו, זה הנחות בינינו, משתפים פעולה עם מעשה נוכלות עיתונאי מבית מדרשו של ידיעות אחרונות על-מנת לספק את תאוותם להשתלחות בבעלי אידיאולוגיה הנוגדת את שלהם. חלקנו מודע למעלה מכל ספק להיותה של התביעה מונעת מטעמים שאינם ממין העניין ולמרות זאת, מצמיתים כל שביב של מוסר ויושרה אישית ומשתתפים בלב ובנפש חפצה בהילולת ההכפשה של הגברת נתניהו וגרוע מכך, במר בנימין נתניהו.

השאלה "מה כל זאת אומר לגבינו" הינה מיותרת, התשובה ידועה ומאוד-מאוד בלתי-מחמיאה.