שוב נבעטה הדמוקרטיה

בפני היועץ המשפטי לממשלה, מר יהודה וינשטיין ובפני חברי הכנסת אשר נותר בהם עדיין שביב של מוסר וצדק עומדת משימה חיונית מאין כמוה, לבטל לאלתר את החרפה הרצחנית כלפי גברים חפים מפשע שתיקנה עדנה ארבל ונתמכת נלהבות על-ידי ביניש, הקיימת ועומדת בפרקליטות המדינה עד היום. רבים העיוותים במערכת החברתית-משפטית של מדינת ישראל אך ניתן לפתור למצער חלק מהם בהשלכת התקנה המזוויעה, החרפתית הזו - לפח האשפה. האווירה המשפטית תטוהר בחלקה באורח מיידי בעשותנו זאת.

על המדינה להעמיד לדין מתלוננות שווא על הטרדה מינית מכל סוג שהוא. יש לקבוע בחוק כי העונש שיושת על מעלילות השווא יהיה זהה לאותו העונש אשר קורבנן עשוי היה להיענש במידה שהיה נמצא אשם. בנוסף, יושת על השקרנית קנס כספי משמעותי לטובת הקורבן - הגבר - ללא צורך בהתדיינות משפטית נוספת. אכן כן, מתלוננת על אונס שווא לדוגמא, תיכלא למשך 20-10 שנים בבית האסורים, כך יאה וכך נאה, בבחינת: "בור כרה ויחפרהו וייפול רשע תחתיו".

ענישה זו תביא לירידה תלולה, עד הפסקה מוחלטת, של תלונות השווא, תסיר מהמערכת עול עצום ורב של טיפול בתלונות סרק, תביא לתקינת משפט צדק ותטהר האווירה בכל האמור לעבירות מין באשר הוודאות תהפוך רבה יותר משמעותית כלפי אלו שאכן נמצאו אשמים ובדין.

ולאחר זאת, מדוע זה נלין על כי הכנסת עוסקת בימים אלו ב"חוק עוקף בג"צ"? זהו חוק אשר בעיקרון, במידה שהמערכת המשפטית אינה מתנהלת כ"כנופיית שלטון חוק", הינו בהחלט חוק פסול, אך לנוכח התנהלות ה"בה"ה" אשר הביא חוק זה על ראשו וראשינו, הינו חוק נכון לימים אלו. מאידך-גיסא, החוק המוצע החדש מרחיק לכת מעט וראוי היה לחברי הכנסת לאמץ את יוזמת הפרופ' דניאל פרידמן (בשמשו כשר המשפטים בממשלת אולמרט), אשר בו יוכל ה"בה"ה" לבטל חוק המנוגד לחוקי היסוד של הכנסת, אך זו תוכל לגבור על כך ברוב של 61 מחברי המליאה. על חברי הכנסת לזכור כי ככל שחיוני לקעקע את בסטיליית המשפט הישראלי, אל להם לשפוך את התינוק עם המים, באשר אנו זקוקים לבית משפט עליון, לחלוטין שונה במתכונתו מזה הקיים היום, כרשות שלישית מאזנת במשטרנו הדמוקרטי.

עדנה ארבל (כיום שופטת בעליון), בשמשה בעברה כפרקליטת המדינה תיקנה תקנה, לא חוק, תקנה חסרת בסיס בחוק, תקנה עוקפת חוק וחוקה המקעקעת כל יסוד לשפיטה במדינה דמוקרטית, המורה כי לא תוגשנה תלונות ולא תישפטנה מתלוננות שווא וזאת בעילה הבאה לעודד נשים להתלונן על תקיפה מינית. אנו כבר מודעים לעובדה כי קיימים גברים הנמקים בבתי הכלא על לא עוול בכפם אך משום שמילתם לא שכנעה דיה נגד מילת הצד השני - תקנה מזעזעת זו תורמת רבות למצב זה. מערכת המשפט הישראלית דהיום גורסת (בניגוד לכללי הדמוקרטיה האלמנטאריים) כי יש להעניש ולכלוא חפים מפשע ובלבד שזכויותיהן הוירטואליות של נשים תתקיימנה (למעלה ממחציתן מעלילות שווא כאמור), ואלו תוכלנה להגיש תלונות נגד תקיפה מינית ככל שידבנן ליבן בלא חשש לתוצאות שקריהן.

זוהי התרת דם, פשוטו כמשמעו. משטר דמוקרטי אינו יכול לסבול עיוות מעין זה. אין לתקנה מעין זו אח ורע בכל העולם, המערבי והמזרחי יחדיו. פירושו של דבר כי מעלילות טפילות וחומדות ממון לא להן, זוכות להגנה משפטית ללא מעצורים ושיקול דעת קל שבקלים. תקנה זו, ברי שמהווה עידוד לנשים להתלונן - ומדוע לא? שהרי אין מחיר, אין עונש מושת מאחורי תלונת השווא, בעוד אשר תקנה זו מפרה את זכותו האלמנטארית של אדם לנסות ולהוכיח חפותו, להיפרע ממשסיו וממשטיניו. תקנה זו גורסת למעשה, כי אדם הינו "אשם כחטא עצמו, עד שלא תוכח חפותו".

אנו איננו אמורים לבצע מעשי פשע חוקתי, משפטי וחברתי במו ידינו בכך שנתיר תלונות שווא, וזאת על-מנת לשמור על זכויות "עתידיות", וירטואליות של נפגעות, כפי שמקדמים פרקליטות המדינה וה"בה"ה" (ראה גם פסיקת כביש 433). פירושו של דבר הוא כי גברים חשופים לתלונות שווא של נשים אינטרסנטיות, מעלילות, בלא שקיימת הגנה ממשית בידם. פירושו, כי שמם הטוב, חייהם, גורל משפחותיהם ויציבותם הנפשית של ילדיהם, כל אלו מקועקעים על-ידי תקנה דרקונית שאיש אינו טורח כלל לשנותה בעוד אשר ברי כי מלכתחילה אסור היה לה לבוא לעולם.

וכעת, אותה השופטת ארבל יחדיו עם ידידתה היקרה לשחיתות המשפטית הזו דורית ביניש, באות לקעקע את עיקרון היסוד בכל משטר דמוקרטי דהיינו, פומביות הדיון המשפטי ושוב בשם "צידוק" משפטי מגדרי נואל. גם כאן וכעת תואנתו של הבג"צ הינה עידוד לנשים להתלונן נגד הטרדות מיניות. אליה וקוץ מטריד בה, החלטה מפלה מגדרית זו מהווה, בנוסף, עידוד לנשים להתלונן באורח שקרי (כפי דוחות משטרת ישראל), נגד גברים בעודן חוסות תחת צלליו השחורים של החוק.

הנושא מחריף בזוכרנו כי במרבית המקרים עוסקים אנו בתלונה אשר בסיסה הוא מילה נגד מילה וכך במחשכים, במידה שעיקרון הפומביות מקועקע, מתירים אנו במשנה תוקף קיום עלילת דם באין מזור לנפגעים. מכוונים אנו לכ-250-150 גברים במדינת ישראל המתאבדים מדי שנה בשנה על בסיס אפליה מגדרית כמתואר לעיל (ולא אישה מתאבדת אחת לרפואה). צאו וחישבו, בעשור החולף התאבדו מסיבות אלו כ-2,000 אבות, גברים, בעלי משפחות. למצער כ-5,000 ילדים נותרו ללא אב בחלד, וזאת על-רקע עיוותי דין בבתי הדין למשפחה ובתי הדין הפליליים באשר אינם מוצאים מזור להוכחת צדקתם נגד מתלוננות השווא, באשר דרכם להתלונן נחסמה הרמטית על-פי "תקנת ארבל" בפרקליטות המדינה. ובאם מספר זה אינו מבטא עלילת דם כלפי הנספים, שפך דם בריש גלי, איננו יודעים שפך דם מהו?

מספר זה ניתן לדמותו לפיגוע המוני נוסח "מגדלי התאומים", הכפול למצער בחומרתו מזה שהשיתו עלינו החמאס, הפת"ח והחיזבאללה יחדיו בתקופה המקבילה. ולאור מספר מזעזע זה של נרצחים (מתאבדים), הדעת הייתה נותנת כי נשמע קול זעקה רמה מקצה ארץ לקציה, אך אנו להוותנו חווים אך דממה דקה, קשר של שתיקה מפחיד. האם ניתן למצוא כאן קשר לעובדה כי ישראל ופרו הינן המדינות היחידות בעולם המערבי אשר אין בהן משמורת משותפת על ילדי משפחות הרוסות (השאלה רטורית, כמובן שיש קשר מובהק)? שוב אנו עדים למתווה מצמרר בו ה"בה"ה" מעדיף את "הזכות לזכויות", נשים במקרה זה, אשר למעלה מחציין הוכחו כמופרכות ושקריות, עלילות שווא לאשורן, על פני "הזכות לחיים" של גברים אשר עיוות המשפט הביאם כעניין של עובדה אל סיפו של השאול ומעבר לו.

הבה ונסיר ספקות בעניין. אין המדובר בגברים מתעללים, אין המדובר בגברים מטרידים, אין המדובר באנסים - המדובר הוא בגברים נורמטיביים החשים (כנראה בצדק רב), כי נעשה להם עוול איום, החשים כי אין בידם בצר להם למי לפנות, כי נטרקו בפניהם כל דלתות החוק באורח מגדרי וציני, המגיעים להכרה כי המוצא היחידי העומד בפניהם הוא ליטול את חייהם במו ידיהם. ומכאן שידי הפרקליטות, "הב"הה" והבג"צ מגואלות בדם של גברים אומללים אלו בעוד מרב הנשים המעלילות, "האלמנות השחורות" הללו, חיות את חייהן, עליזות, שמחות וטובות לב. והרי לנו המקרה הקלאסי של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" ואנו, הכיצד נישא את החרפה המוסרית הזו?