|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
לא אלה החיים בחו"ל יקבעו לנו מי יהיו מנהיגינו ולא אנו נקבע להם איך לחיות ואיפה ● הציונות, כבעבר, מתחילה בישיבה בציון
|
בימים ההם, כאשר הציונות הייתה מילה גסה בקרב רוב מוחלט של היהודים, והציונים נחשבו למשוגעים ולמצורעים שבקהל ישראל, היו שטבעו את הביטוי האולטימטיבי "אין ציונות בלי ציון". הרצל, ציוני נלהב, סבר שכדי להציל את היהודים יש לעשות הכל, כולל התפשרות וקבלת אוגנדה כאופציה להקמת המדינה היהודית. הוויכוח בקונגרס הציוני ה-6 היה סוער וכלפי הרצל הומטרו מילים קשות, כולל הביטוי המוזכר לעיל: "אין ציונות בלי ציון". ה"מעשיים" מבין הציונים, אלה ה" מתנחלים" של ראשית המאה הקודמת, זעקו בקול ניחר נגד אוגנדה. היום, יורשיהם בישראל, ובראשם שר החוץ אביגדור ליברמן, מבקשים להוכיח שכן אפשר לחבר בין ציון לבין הגולה, שאגב, הייתה כה שנואה בעיני הציונים וראשי המדינה. אזרחי ישראל התבשרו כי הממשלה מתכוונת להביא בפני הכנסת הצעת חוק לפיה גם מי שאיננו חי בישראל אך מחזיק באזרחות ישראלית, רשאי יהיה להצביע לכנסת, גם אם ביום הבחירות הוא יהיה במדינה אחרת. ועל כך נברך את הממשלה הציונית המעודדת עלייה והתיישבות, שהן מימוש החזון הציוני. |
|
העם היושב בציון הוא הקובע
|
|
ישראל איננה מדינה שבה הציבור החי בה נדרש להכריע בין אכילת דבש או שוקולד. מי שחי בישראל נדרש למאמצים עצומים כדי לשמור על המדינה. אין צורך לפרט מה חובותיו של ישראלי לעומת חובותיו של צרפתי או אמריקני, יהודי או לא יהודי. גם אם ינסו הפוליטיקאים למכור לנו סיפורים על חיזוק הקשר עם יהדות העולם וכדומה, לא יצליחו לשנות עובדה אחת בסיסית: לחיות בישראל, להרגיש את קצב פעימותיה, מלחמות ומשברים, ילדים המשרתים שלוש שנים או יותר, הורים שאינם עוצמים עין עד שבניהם ובנותיהם מצלצלים - כל אלה אינם דומים לקשיים שיש בארצות העולם.
פעם קראו להם "נפולת של נמושות" או מיני כינויי גנאי אחרים. אלה הבוחרים לחיות בחו"ל זכאים לקבוע את גורלם לפי מיטב הבנתם, וכל כינוי גנאי אינו במקומו. באותה המידה, זכותם של הישראלים החיים במדינתם לקבוע את גורלם בהצביעם עבור אלה הראויים להנהיגם, לפי מיטב שיפוטם. לא אלה החיים בחו"ל יקבעו לנו מי יהיו מנהיגינו ולא אנו נקבע להם איך לחיות ואיפה. אם יתכבדו לחיות כאן, אפילו יבואו להצביע, גם אנו נכבד אותם.
|
|
ישיבה בארץ - עיקר הציונות
|
|
בניגוד לתנועות לאומיות אחרות אשר מימשו את חזונן הלאומי בטריטוריה מוגדרת בה חיו מרבית האזרחים העתידיים, הציונות באה לעולם כשבארץ ישראל 28,000 יהודים שכונו "היישוב הישן" - סימן היכר לסיבות הדתיות בגללן חיו כאן. הציונות הביאה רוח חדשה בקרב היהודים, רוח של התחדשות ב"ארץ חדשה נושנה", כשרבבות יהודים יעלו אליה ויקימו את ביתם הלאומי. מכל כנפות העולם, כך קיוו הציונים ה"שמאלנים" ששללו את הגולה שלילה מוחלטת, יבואו יהודים כדי לחיות יחד, לבנות ולהיבנות בארץ האבות. זו הייתה תמצית הציונות, הליבה שסביבה התווכחו הציונים השונים על הדרך ועל אופייה של המדינה. ברם, כולם, ללא יוצא מן הכלל, ראו בישיבה בארץ ישראל או במדינה היהודית, עיקר הציונות.
והנה, כיום יש המנסים לערער על מוסכמות, ומתוך אינטרסים פוליטיים מוכנים למכור הכל, כולל את לב הציונות. אם עד היום נהגו האנטי-ציוניים להגיע לישראל ברכבות אוויריות רק כדי להצביע ולהשפיע, לנצל את מוסדות המדינה לטובתם האישית ובה בעת למרוד נגדם, הרי שבעוד חודשים לא רבים, אם הצעת החוק של ראש הממשלה תעבור ותהפוך לחוק, אפילו את המאמץ הקטן הזה של להגיע לישראל ולהצביע - לא יצטרכו לעשות.
ראוי להבהיר נקודה מאוד רגישה: היהודים המתנגדים לציונות אינם פחות יהודים, ומדינת ישראל תשמח אם יעלו לישראל ויחיו בה חיים יהודיים שלמים. גם אלה אשר החליטו לעזוב את ישראל משיקולים כאלה ואחרים, אך מחזיקים בתעודות זהות ישראליות, אינם, חלילה, יהודים סוג ב'. את בחירתם לחיות בגולה יש לכבד. מכאן ועד להפיכתם לציונים, הדרך ארוכה מאוד.
|
|
לסיום, מילה לטוקבקיסטים (אם יהיו): ההתלהמות אינה הדרך שלי, אינה עושה רושם עלי, היא רק גורמת לתחושת בחילה. מי שינסה לקטלג את המאמר או את הכותב כשייך לשמאל או לימין, כמיטב המסורת, טעות בידו. מוטב לא להגיב מאשר להתבזות בתגובות מבחילות.
|
|
|
ד"ר צ'לו רוזנברג הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי.
|
|
| תאריך:
|
09/02/2010
|
|
|
עודכן:
|
09/02/2010
|
|
ד"ר צ'לו רוזנברג
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
דני בז
|
9/02/10 16:28
|
|
|
|
2
|
|
C-cyclist
|
9/02/10 18:24
|
|
|
|
3
|
|
קורןנאוה טבריה
|
9/02/10 18:45
|
|
|
|
|
|
אליהו חיים
|
9/02/10 19:11
|
|
|
|
4
|
|
קורןנאוה טבריה
|
10/02/10 04:58
|
|
|
|
פורום: זכות הצבעה ליורדים
|
כתוב הודעה
|
|
|
אין כמו זר פרחים צבעוני וריחני לבטא באמצעותו אהבה. הפרחים הם שפת האהבה ויש להם משמעות כמעט בכל התרבויות. בדרך-כלל כאשר אנו שולחים פרחים אנו בודקים את טריותם, האם יש להם ריח נעים, יש המקפידים גם על צבע או סגנון והחשוב ביותר, האם המשלוח הגיע. אך בעזרת פרחים, בעיקר ורדים, ניתן להעביר מסרים מהלב ונראה שככל שהרגשות הפכו להיות מורכבים יותר, כך חיפשו האנשים להוסיף משמעות חדשה לפרחים.
|
|
|
|
|
עמוק מתחת לפני השטח הקרב החל. זרמים ליכודיים תת-קרקעיים מונים את הימים לקראת נפילת שלטונו של נתניהו אף שאין לכך סיבה מוגדרת. אולי זו הפוליטיקה הליכודית המיומנת כל-כך באכילת עצמה מבפנים שמניעה את התהליכים בלי מניע רציונלי.
|
|
|
|
|
אבעבועת קור - זו שמה של תופעה עורית המופיעה באזורי כפות הגפיים, אוזניים והאף בעונה הקרה. מאפייניה העיקריים הם: נפיחות, אודם וקילוף בעור, תוך כאבים עזים גם במגע העדין ביותר, גרד ודקירות "שריפה".
|
|
|
|
|
היסטוריונים שחקרו את הארכיונים הסובייטים מתקופת מלחמת העולם השנייה ולפניה, הגיעו למסקנה כי בניגוד למה שניתן היה לחשוב מהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, סטלין דווקא הבין היטב את הסכנה לעולם מהמשטר הנאצי בגרמניה. יתרה מכך, בניגוד למערב, סטלין גם הבין היטב כי לא ניתן להגיע להסדר עם המשטר הנאצי, וכי את היטלר יהיה צורך להביס בשדה הקרב. אך סטלין ידע שבמצבה בשנות השלושים, ברית המועצות אינה מסוגלת להתמודד עם האויב הגרמני. מסיבה זו ומטעמי אנוכיות גרידא, העדיף סטלין להשאיר את המלחמה בנאציזם למדינות המערב.
|
|
|
|
|
במאמרו של גבריאל סיבוני ב-News1, מ-24.1.10, הוא מנסה ללמד אפולוגטיקה על תוצאות מלחמת לבנון השנייה, מתוך עיסוק בשאלה מהו ניצחון. עיסוקו בסוגייה זו מזכיר מאוד את התיזה שרווחה במקומותינו, לפיה אין אפשרות לנצח טרור במלחמה, מבלי שנעשה ניסיון רציני להגדיר ניצחון על טרור מהו. סיבוני מנסה לטשטש את מושג הניצחון במלחמה על-ידי כך שהוא הופך אותו לערטילאי. כך הוא מבקש לקבוע "חוקים חדשים" להגדרת ניצחון והכרעה. הוא מרחיק לכת ואינו מסייג את ספקנותו ללחימה א-סימטרית, אלא מדבר על מלחמה כמושג מוכלל. טשטוש נוצר על-ידי כך שהוא מוסיף ממד לא מוגדר של זמן וטוטאליות להגדרותיו באמצעות מושגים כ-"מהירים" ו"מוחלטים" (כפי שנאמר בסכום המאמר), שאינם משתנים ברי-מדידה. שנית, הוא מבקש "לברוח" מקביעותיה של ועדת וינוגרד לגבי הצורך לשפוט מלחמה ותוצאותיה על-פי מידת השגת יעדים שנקבעו לה מראש. ובהמשך הוא מחפש לעצמו (ואולי גם לאחרים) אמות מידה חדשות לבניית הציפיות לפני מלחמה, בכדי שניתן יהיה "להסתפק" לאחריה בכל תוצאה מקרית שתתקבל. אני חולק מכל וכל על שני הנדבכים של הגישה ה"חדשנית" שהוא מציע. מרכיב טשטוש שלישי מושג אצלו על-ידי אי-הפרדה, שגם אותה עשתה ועדת וינוגרד בבירור רב, בין ההיבט המקצועי הצבאי שעליו אחראי הצבא, לבין ההיבט המדיני שעליו אחראים הממשלה והכנסת המפקחת עליה.
|
|
|
|
|
