אובמה מנותק מהציבור האמריקני

ממצאי סקר "גאלופ" מה-19 לפברואר 2010 מוכיחים שקיים פער עמוק בין הנשיא אובמה לבין הציבור האמריקני בכל הקשור לישראל, לסכסוך הערבי-ישראלי, לערבים, למוסלמים ולטרור המוסלמי.

לדוגמא, ישראל שומרת על מקומה המסורתי בין חמש בעלות הברית האהודות ביותר על האמריקנים (67 אחוזי אהדה), למרות הסימטריה המוסרית והמדינית שאובמה מפגין כלפי ישראל ושכנותיה, על-אף לחצי הבית הלבן לוויתורים ישראלים סוחפים, ותוך קריאת תיגר על עמדות פרו-ערביות של "העילית" התקשורתית והאקדמית בארה"ב. לעומת זאת, הרשות הפלשתינית שומרת על מקומה בתחתית הרשימה (20 אחוזי אהדה) יחד עם אירן, צפון קוריאה ואפגניסטן.

לפי סקר "ראסמוסן" (מהמובילים בסוקרי דעת קהל בארה"ב) מ-10 לאוגוסט 2009, ישראל זוכה ל-70% אהדה כאשר רק קנדה ובריטניה מקדימות אותה. אחוזי האהדה הנמוכים של מצרים (39%) וסעודיה (23%) מבהירים שהציבור האמריקני מתמיד בספקנותו וחשדנותו כלפי ערבים ומוסלמים - במיוחד מאז טרור "מגדלי התאומים" - גם אם הם מוצגים על-ידי הנשיא והתקשורת כפרו-אמריקנים. רק 21% מהאמריקנים סבורים שיחסי ארה"ב עם העולם המוסלמי ישתפרו בעוד שנה. 25% מעריכים שהיחסים ימשיכו להתדרדר.

הממצאים מאשרים שהתייחסות הציבור האמריקני כלפי ערבים ומוסלמים אינה מושפעת מנחישותו המתוקשרת של אובמה להושיט יד למדינות המוסלמיות. כך עשה בנאומיו המתרפסים והמתנצלים בפרלמנט הטורקי ב-6 לאפריל 2009 ("האמונה המוסלמית עשתה רבות לעיצוב העולם, כולל ארה"ב..."), באוניברסיטת קהיר ב-4 ליוני 2009 ("האיסלאם היה תמיד חלק מההוויה האמריקנית...") ובעצרת האו"ם ב-24 לספטמבר 2009 ("ארה"ב פעלה באופן חד-צדדי תוך התעלמות מאינטרסים של מדינות אחרות...").

מאז ומתמיד, רוב האמריקנים מסתייגים מהערבים ומן האיסלאם, אך רואים בערכים יהודים-נוצרים (Judeo-Christian Values) את תשתית תרבותם ומזדהים עם היהדות ועם המדינה היהודית, כפי שממחיש סקר "גאלופ" מ-3 ליוני 2009. ביחס של 13%:80% סבור הציבור האמריקני שהמוסלמים הם גורם עוין. הציבור האמריקני מזדהה עם תפישת "מלחמת התרבויות" של סמואל האנטינגטון יותר מאשר עם הצהרת אובמה באוניברסיטת קהיר: "ארה"ב איננה - ולא תהיה לעולם - במצב מלחמה מול האיסלאם". אובמה נכשל במאמציו לעקור את תחושת האיום המוסלמי המרחפת מעל תושבי ארה"ב מאז מלחמתם בפירטים המוסלמים בתחילת המאה ה-19, דרך רצח 300 חיילי המארינס בפיצוץ השגרירות האמריקנית ומפקדת המארינס בבירות ב-1983, רצח 300 איש בפיצוץ שגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה ב-1998, טרור "מגדלי התאומים" מ-11 לספטמבר 2000, הטבח בבסיס פורט הוד בטקסס והניסיון לפוצץ מטוס אזרחי בדרכו לדטרויט בדצמבר 2009.

מאז ה-11 לספטמבר 2001 השתרשה הגישה השלילית של רוב האמריקנים כלפי הרשות הפלשתינית: 15% תמיכה ו-73% התנגדות לפי סקר "גאלופ" מ-3 למרס 2009. הם מזהים את הרשות הפלשתינית כגורם הקשור לטרור, לפעילות אנטי-אמריקנית בכלל ולסדאם חוסיין ולבן-לאדן בפרט. לעומת זאת, הם מקרינים תמיכה שיטתית וגבוהה בישראל: 63% תמיכה ו-23% התנגדות.

התמיכה השורשית של ציבור הבוחרים האמריקני בישראל מקבלת ביטוי בעמדת הנבחרים - נציגי הציבור - בגבעת הקפיטול. לדוגמא, 344 - 79% מתוך 435 - צירי בית הנבחרים חתמו ב-4 לנובמבר 2009 על מכתב תמיכה בישראל וגינוי חריף לדוח השופט גולדסטון. אבל, 54 צירים - שהם רק 12% מבית הנבחרים - חתמו ב-27 לינואר 2010 על מכתב גינוי לישראל ותמיכה בחמאס.

בניגוד לדיקטטורות הנוהגות "להנדס" ולזייף ממצאים של סקרי דעת קהל, הדמוקרטיות המערביות מעוצבות במידה רבה על-ידי דעת קהל. לדעת הקהל משקל רב-במיוחד בדמוקרטיה האמריקנית הרואה - יותר מהשיטה הפרלמנטרית המערבית - את הבוחר כציר המרכזי של שיטת הממשל. לכן, נבחרי הציבור בבית הנבחרים ובסנאט קשובים יותר מנבחרים בדמוקרטיות אחרות לרחשי לב הבוחרים. הם מתייחסים ברצינות רבה לקריאת הקרב של הבוחר האמריקני: "We shall remember in November". מכאן, התמיכה ההיסטורית של שני בתי הקונגרס במדינה היהודית, המשקפת את רצון הבוחר, ומהווה את המסד הערכי לברית הייחודית בין ארה"ב לבין העם היהודי והמדינה היהודית.