|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
כששואלים אותי מהו מקצועי ואני אומר "כנר" - אומרים לי: "אה, כנר על הגג" ● אבל אני כנר על הבמה, וכשאני מנגן עליה מוצרט לנוכח אולם ריק למחצה, אני חושב על חברי המוסיקאים שעלו איתי ארצה וכבר מזמן החליפו דרכונים
|
|
לכל עם הזכות לתרבות גבוהה [צילום: AP]
|
|
|
|
|
|
|
|
| ברדיו ובטלוויזיה כשאומרים "מוזיקה" אין מתכוונים חלילה לבטהובן, והמילה "אומן" בתקשורת שלנו פירושה בדרך-כלל "בדרן". העיתונות הישראלית אינה מרבה לפרסם ביקורות על קונצרטים, והטלוויזיה הישראלית מגיעה לאולם הקונצרטים רק כדי לצלם זמרי פופ או טקס כלשהו | |
|
|
|
|
כאשר מדינת ישראל מותקפת בתקשורת ובאקדמיה באירופה ובאמריקה, כמה טוב לשמוע קול תמיכה! הפסנתרן היהודי הצעיר יבגני קיסין, שנולד ולמד ברוסיה אך מתגורר זה שנים בבריטניה והוא בעל דרכון בריטי, כתב למנכ"ל רשות השידור הבריטית BBC מכתב גלוי יוצא-דופן בחריפותו בתגובה להאשמות ששידרה התחנה, כאילו ישראל סחרה באיברי מחבלים פלשתינים. במכתבו דוחה קיסין בזעם שקרים אלה ומסיים במילים: "הגיע הזמן שה-BBC תבחר בין חזרתה לערכים של אמת וחופש שבהם דגלה לבין השלכתה לפח האשפה של ההיסטוריה, יחד עם "פרבדה" הרוסי ו-Foelkische Beobachter, עיתונו של היטלר". אומנם, במכתב תשובתו ממשיך מנכ"ל ה-BBC לזרות חול וטוען כי הטלוויזיה הישראלית שידרה את ההאשמה, אך תשובתו הארוכה מלמדת עד כמה הוטרד ממכתבו של קיסין, עד כמה נחשבת בעיניו דעתו של הפסנתרן הצעיר ומה רם הוא מעמדו הציבורי של מוסיקאי זה. כשהעברתי את מכתבו לכמה מחברי הישראלים, התברר לי כי איש מהם לא שמע על האומן, שעשרות רבות של קונצרטים שלו עם התזמורות הגדולות בעולם כבר מתוכננים לשנים הבאות. אך מהיכן יידעו? הרי את העיתונות הכתובה שלנו אין זה מעניין במיוחד, ואילו ב"שעה הבינלאומית" ב"קול ישראל" משדרים חדשות פופ, ואף מילה על מוזיקה קלסית. לכאורה ללא קשר ליבגני קיסין - הוויולן הישראלי הצעיר עמיחי גרוס התקבל לתזמורת הפילהרמונית המהוללת של ברלין כוויולן ראשי. הוא יהיה שם בחברה טובה, עם הכנר הראשי - גיא בראונשטיין הישראלי. ובמחשבה שנייה, האמנם יש לשמוח על עזיבתו של עוד אחד מן הכישרונות הגדולים שלנו, המצטרף לשורה ארוכה של אןמנים ישראלים שלפי החוק הקיים איבדו את זכותם להצביע בבחירות לכנסת? אומנים אלה, המפארים את שמה של ישראל בחו"ל, הם אומנם נכס גדול של האומה, אך בעזיבתם יש גם אות קלון לעם ישראל - העם שתרם לתרבות העולם את יאשה חפץ, ארתור רובינשטיין, דוד אויסטרך, אמיל גיללס, יצחק פרלמן וליאונרד ברנשטיין, שלא לדבר על פליקס מנדלסון ועל גוסטב מאהלר - ואשר בנה מדינה שבה אין להם מקום. בעוד שהסופרים, המחזאים והשחקנים כבולים לארץ במחסום השפה, אומני המוזיקה הקלסית מן השורה הראשונה פשוט עוזבים אותה. עוד לפני קום המדינה הגיעו ארצה מוסיקאים, בעיקר ממזרח אירופה. בכוחותיהם הדלים הם הצליחו לקיים כאן חיים מוסיקליים עשירים. עליית הנאצים לשלטון הביא לכאן כוחות מוסיקליים אדירים, בעיקר מגרמניה, מהונגריה ומפולין, הוקמה התזמורת הפילהרמונית הארצישראלית, שבמשך דורות הייתה סמל לתרבות מדינת ישראל, ולפניה הוקמה תזמורת "קול ירושלים", לימים - התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור. עוד לפני 40 שנה, במדינת ישראל הצעירה והענייה, עברו המינויים לפילהרמונית בירושה, ולפילהרמונית שלנו היה מספר המינויים הגדול ביותר בעולם כולו. קהל עצום זה נולד והתחנך ברובו באירופה ובצפון אמריקה, אך גם הצברים של אותם זמנים גדלו באווירה של צריכת תרבות, כדבר טבעי. העלייה מאירופה ובמיוחד מרומניה ומרוסיה הייתה אמורה לכאורה להיות קהל פוטנציאלי של אולמות הקונצרטים, אך דבר זה לא קרה. בתחילה היו להם דאגות דחופות יותר, והכרטיסים, שמחירם היה גבוה בהרבה מזה שבמדינות מוצאם, לא היו בהישג ידם. אחר-כך הם אימצו לעצמם דפוסי התנהגות "כמו של כולם". אך עדיין נותרת השאלה, מדוע היום שיעורם של רוכשי הכרטיסים לקונצרטים הוא כרבע מזה שהיה כאן לפני 40 שנה? |
|
כשמדי פעם אני נשאל מהו מקצועי, התגובה לתשובתי - "כנר", אינה מאחרת לבוא: "אה, כנר על הגג". לא, לעזאזל - לא! איני כנר על הגג, אני כנר על הבמה. עם כל הכבוד למחזמר הנודע, אני מנגן באך, מוצרט וסטרווינסקי. כאשר אני מנגן על הבמה את יצירותיהם של גאונים אלה לנוכח אולם ריק למחצה, אני תוהה למה באיטליה ובארה"ב, בצרפת ובספרד יש בקהל הרבה צעירים, ואילו כאן בישראל - לא. ואז אני חושב על עמיחי גרוס, גיל שחם ועל חברי הרבים שעלו ארצה יחד איתי בשנות ה-70' - סולנים ברמה בינלאומית, שכבר מזמן החליפו דרכונים - ועם כל הצער עולה ההרהור כי הם שבחרו נכונה, שכן שישראל, כך נראה, אינה רוצה בהם.
מאז ומעולם התבוננה האנושות בעצמה באמצעות התרבות, ובאמצעותה ביטאה רעיונות, מחשבות ורגשות, כשהבידור הוא רק חלק שולי מאותה תרבות. זו תמיד דמתה לפירמידה - ככל שעולים גבוה יותר, המקום נעשה צר יותר. אלא שכיום גם תחתית הפירמידה ירדה פלאים. הרי רק לפני מאה שנה לביצועי הבכורה של יצירות סטרווינסקי ושנברג אי-אפשר היה להשיג כרטיס.
בכל הזמנים התרבות הגדולה נעשתה על-ידי מעטים. לכן הדיבורים על עלותה הגבוהה כביכול של האומנות הם בגדר דמגוגיה. הרי זה עתה התבשרנו, שרק חריגות השכר בחברת החשמל מגיעות לסכום השווה לתקציב עשר שנים של התזמורת הסימפונית ירושלים.
יש אפוא להגדיל במידה משמעותית את תקציב התרבות, כך שיגיע לכדי אחוז אחד מתקציב המדינה, כמו שמקובל באירופה. הדבר יאפשר למשל להחיות מחדש את פסטיבל "טסטימוניום", המוקדש לתנ"ך במוזיקה הקלסית. צעד זה ישתלב היטב בתוכניתו המבורכת של ראש הממשלה לשמר את מורשתה התרבותית של האומה. יש להקים שוב את רשת "אומנות לעם" - כדי להחזיר את האמנות לעם, ולקרב את שכר האומנים קצת יותר לשכר המכבד את בעליו.
חנק התזמורות פוגע לא רק באומנות הביצוע, אלא גם מונע ממלחינים ליצור יצירות גדולות, כמו אופרות, סימפוניות וקנטטות. יש לחזק את התזמורות לא רק בכסף, אלא בעיקר במתן תשומת לב. כך למשל, על העיתונים לפנות מעט מקום לביקורות מוזיקה קלסית, ועל נבחרי הציבור להיראות לעתים קרובות יותר באירועי מוזיקה כזאת. באירופה נוכחותם של ראשי מדינות באירועים אמנותיים היא בגדר חובה, דבר שמשפיע גם על הקהל וגם על התורמים בכוח.
יש ללמוד ממדינות שעד לפני 30 שנה היו מדבר מוסיקלי לעומת ישראל. כך למשל בספרד המלכה לא רק הקימה מוזיאון לאמנות מודרנית, אלא גם הביאה למדריד מורים למוזיקה מן הטובים בעולם. בעלה, המלך חואן-קרלוס, לוקח עמו לביקורים ממלכתיים את רביעיית המיתרים ע"ש פבלו קזאלס. התוצאה - מעולם לא היה מצבה של המוזיקה בספרד טוב יותר. ואילו באנקרה בירת טורקיה, נגני התזמורת של אוניברסיטת "בילקנט" באו מכל העולם כדי ליהנות מתנאים מצוינים וגם ללמד באוניברסיטה. הקונצרטים שלה נערכים באולם יפהפה חדש, אשר מלא עד אפס מקום בצעירים מבני המקום.
על שרת התרבות שלנו להתייחס אפוא לאולם הקונצרטים כאל מקום עבודה - בדיוק, ואולי אף יותר, מאשר למגרש הכדורגל.
|
|
על "מצו" ישראלי אפילו לא חולמים
|
|
אומרים לנו שככה זה בכל העולם, שהזמנים השתנו וכדומה. חלקית זה נכון. אך במדינות המערב האחרות, גם אם ניכרת ירידה מסוימת בהתעניינות במוזיקה קלסית, נעשים מאמצים רבים להתגבר על השפעתן ההרסנית של מוסיקת הפופ והרוק - סוגי מוזיקה פשטניים, בלשון המעטה. במדינות אלה מלמדים מוזיקה קלסית - שהיא שפה בפני עצמה - בבתי נספר, משדרים אותה ברדיו ובטלוויזיה, וכותבים עליה ביקורות בעיתונות. ביפן, בסין ובקוריאה הדרומית פורחת המוזיקה הקלסית. כל ילד ביפן לומד בבית הספר לנגן בכלי כלשהו, וגם ונצואלה הקימה רשת ענקית של תזמורות נוער, שבמסגרתן עולים הילדים בהדרגה לתזמורת מתקדמת יותר, והטובים ביותר מגיעים לתזמורת הנוער הלאומית על שם סימון בוליבר, שממנה יצא המנצח הצעיר והמפורסם, גוסטבו דודמל. ואצלנו? ספרות והיסטוריה כמעט ואין לומדים - אז שילמדו מוזיקה? אומנם יש תחנת רדיו "קול המוזיקה", שאותה כבר שנים מאיימת רשות השידור לסגור, אבל על ערוץ טלוויזיה מסוג "מצו" הצרפתי אי-אפשר אפילו לחלום. מי שרגיל להאזין לרשת ב', למשל, נאלץ להאזין בין הכתבות אך ורק למוסיקת פופ, רוק ולמוזיקה אתנית, ולזו הקלסית מקצים רק מספר דקות בשעה חמש בבוקר, וגם אז מתנצלים על כך ומנחמים את המאזינים ש"לא נורא, זה לא כל כך 'כבד'". ברדיו ובטלוויזיה, כשאומרים "מוזיקה" אין מתכוונים חלילה לבטהובן, למוצרט או לצ'ייקובסקי, והמילה "אומן" בתקשורת שלנו פירושה בדרך-כלל "בדרן". העיתונות הישראלית הפסיקה מזמן לפרסם ביקורות על קונצרטים, והטלוויזיה הישראלית על כל ערוציה מגיעה לאולם הקונצרטים אך ורק כדי לצלם זמרי פופ או טקס כלשהו. מישהו זוכר את התוכנית "אלגרו" הקלילה והנחמדה? לכל עם הזכות לתרבות גבוהה, ממש כמו הזכות לביטחון, להשכלה ולבריאות. אך להבדיל מאלה, תרבות זו עולה מעט מאוד. במדינות אירופה, שבהן פורחת התרבות הגבוהה, האליטיסטית במובן החיובי של המילה, מגיע תקציבה לאחוז אחד בלבד מתקציב המדינה. שיעורו של תקציב המדינה המוקצה אצלנו לתרבות אינו מגיע אפילו לכדי חמישית מהשיעור המקביל בצרפת, וגם זה ברובו מוקדש להופעות בידור ולמשכורות עתק למנהלים למיניהם. בכל מדינות אירופה, בארה"ב, בסין, יפן, קוריאה הדרומית ואף בטורקיה מוסיקאי קלסי נחשב מקצוע מכובד, ומשכורתו גבוהה בהרבה מן השכר הממוצע במשק. אצלנו משכורתו של נגן תזמורת מתחיל היא לפעמים נמוכה משכר המינימום. התזמורות הישראליות פועלות בהרכב מצומצם, הפוגע כמובן באיכות הנגינה. סכנת סגירה מרחפת אפילו על התזמורת הסימפונית של בירת ישראל, שבימיה הטובים סובבה את העולם והביאה כבוד גדול למדינת ישראל. מה הפלא שבתנאים אלה, באווירה של זלזול בכל אומנות שהיא קצת יותר גבוהה מבידור, גדל בארץ דור שאין לו מושג בתרבות העולמית? מה הפלא שהכישרונות הגדולים שלנו מעדיפים לחיות במדינות זרות, המכבדות אותם ואת מקצועם? הטענה כי בישראל יש יותר מדי תזמורות אינה נכונה. באירופה ובארה"ב יש יחסית לגודל האוכלוסיה יותר תזמורות ותיאטראות אופרה, ובמיוחד בולטת עובדה זו בשוויץ, פינלנד, שוודיה ובלגיה, שאוכלוסיותיהן קטנות מזו של ישראל. בישראל אין אפילו אולם קונצרטים אחד, שמיועד אך ורק למוזיקה קלאסית.
|
|
|
דניאל פרדקין הוא כנר, מורה לכינור באקדמיה למוזיקה בירושלים, ובעבר כנר מוביל בתזמורת הסימפונית ירושלים.
|
|
| תאריך:
|
06/03/2010
|
|
|
עודכן:
|
06/03/2010
|
|
דניאל פרדקין
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
יהודה1234
|
6/03/10 17:45
|
|
|
|
2
|
|
א.ש.
|
6/03/10 22:46
|
|
|
|
3
|
|
ילידת הארץ
|
7/03/10 10:31
|
|
|
בהתנהלותם של ארגונים באשר הם - ארגון פועלים, ארגון חקלאים או יצרנים, ארגון של חולי מחלה כלשהי, ארגון נשים, שלום עכשיו, צער בעלי חיים או אנרכיסטים נגד גדר ההפרדה, וגם ארגונים כמו צבא, תנועת נוער, מפלגה, רשת חינוך ואפילו מדינה - ידוע "כלל אבולוציוני" אוניברסלי:
|
|
|
|
|
70 שנה חלפו מאז החלה "המלחמה המוזרה". מה לנו ולאירוע נשכח זה? האם ימים אלה - ימים של דוח גולדסטון והקרן לישראל החדשה, ימים של התרפסות, ימים של ספקות בעם בדבר עצם זכותנו הלאומית להילחם נגד חמאס בעזה ונגד החיזבאללה בלבנון, ימים של טרום-נסיגה מרמת הגולן - הם הזמן המתאים להתעסק במאורעות רחוקים ולעלעל בדפי היסטוריה מעופשים על צרפת דגם 1940? מה לכל זה ולימינו?
|
|
|
|
|
עומד לו סוס אביר בקצה כיכר בית המשפט של העיירה. סוס מוזר. יש לו אוכף נאה, מעשה אומן, אבל אין איש יושב באוכף. בית המשפט הומה. יוצאים ובאים בו, שועי הארץ ודלפוניה, שריה יועציה ועלובי חייה, מעומלני צווארונים בוהקים ואפורי חולצות עמל מיוזעים, כוהנים, לויים, ישראלים, נוכרים, ערביים, אסירי רעב ועוני ותגרי בצע במבצע, מוכים ומכים, מורים ודרדקים, רודפים ונרדפים, גוזלים ונגזלים, דורסים ונדרסים, הורסים והרוסים, אנשים, נשים, טף, זקנים וזקנות, עקורים מבית ועגונות מיואשות מתוחלת, חיל גדול מאוד. הקולות הבוקעים מן ההיכל הצפוף רמים.
|
|
|
|
|
כשכל הדואגים לביטחון ישראל חוזרים ודורשים למנוע מאירן להתחמש בנשק אטומי תוך כוונה מוצהרת להשמיד את מדינת היהודים, מוצא לנכון שר הביטחון להצהיר שלדעתו אין סכנה כזו, כי האירנים מפחדים מהתגובה הישראלית. מה זה אומר לעולם? כאילו בוטל, במחי משפט פזיז אחד, הצורך בסנקציות על אירן - שיפסיקו להעשיר אורניום לפצצה שלהם - כי ממילא הם לא יעיזו להשתמש בה. האומנם? פרופ' לואי ברס, מרצה וכותב מוערך בתחום המשפט הבינלאומי, פרסם מאמר מלומד המפריך את הזייתו של השר לאי-ביטחון של ישראל:
|
|
|
|
|
למען הגילוי הנאות, אני נמצא בקוטב האידאולוגי המנוגד בתכלית הניגוד לכל מה שמייצג אביגדור ליברמן. אך היה לי קשה לקבל את נאום התוכחה של יושבת-ראש האופוזיציה, ציפי לבני בכנסת, לעברו של מר אביגדור ליברמן. קשה היה לקבל את הגינוי החריף של ציפי לבני לנוכח שתיקתו הרועמת של ראשה הממשלה, מר בנימין נתניהו וכן כלפי השר לביטחון פנים.
|
|
|
|
|
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
