תמיד יש ארבע שבתות בין גאולת פורים לגאולת פסח והשבת הזאת, האחרונה בחודש אדר, היא השניה ביניהן ובה קוראים בתורה שתי פרשות, וַיַּקְהֵל-פְּקוּדֵי. עניינן של פרשות אלו הוא הבניה בפועל של המשכן וכליו ודוח מפורט אודות התרומות שנתקבלו לבנייתו. כזכור, המשכן נועד להשראת השכינה בגלוי בעם ישראל, כך שכל יהודי יוכל לחוות השראה זו בעת שהוא מבקר שם. החוויה הזאת תמלא את מודעותו, את מצבריו הרוחניים, ותעניק לו כוחות להתגבר על נפילות רוחניות מהסוג שהביא לחטא העגל, נפילה שחווינו בפרשה הקודמת. למעשה, אותו רעיון עצמו מסתתר גם במעבר מגאולת פורים לגאולת פסח. הרי נס פורים אירע בתקופה של הסתר פנים חמור; עשרות שנים לאחר חורבן בית המקדש הראשון, וכאשר מתגלים מניעות ועיכובים קשים בבניית בית המקדש השני. יהודים רבים נפלו ברוחם כי לא חוו את ההשגחה הפרטית שהקב"ה משגיח על כל אחד ואחת, והחלה הידרדרות שהתבטאה בהתקרבות לשכנים הגויים. תופעה דומה ואולי זהה לחטא העגל.

בימים אלו שאחרי פורים, אנחנו חיים במודעות של חג הפסח ההולך ומתקרב, שהרי "שואלין ודורשין בהלכות הפסח שלושים יום קודם הפסח". כידוע, פסח הוא החג הראשון שקיבלנו והוא מזכיר לנו גילויים אלוקיים נעלים ביותר שחווינו, יציאת מצרים וקריעת ים סוף. כלומר, המעבר מפורים לפסח הוא המעבר מהסתר פנים לגילוי, מחושך לאור. וזה גם מה שחווים בפרשות השבוע שבין שני חגים אלו, מהחושך שהוביל לנפילה של חטא העגל עד לאור הגדול שמתגלה במשכן ובעבודה בו. ויותר בעומק, הגילוי שחווינו באירועים שלזכרם נקבע חג הפסח, היו הארה מלמעלה ועל כן היו זמניים. כי התכלית היא שאנחנו נתייגע בחשיפת האור האלוקי ובהתחברות אליו, וזה אכן מה שנצטווינו. זה גם הרעיון של חג הפסח בכלל ושל עריכת סדר פסח שעיקרו קריאת סיפור יציאת מצרים - להזכיר לעצמנו שאל אותם גילויים בדיוק אנחנו אמורים לחתור עד שנגיע אליהם כתוצאה מעבודה קשה שלנו.

לפי זה יוצא שהסתר הפנים של פורים לא היה, וגם היום אינו, הסתר אמיתי. זה היה הסתר של משחק מחבואים, כמו שאבא משחק עם ילדיו הקטנים, מסתתר כדי שיחפשו וימצאו אותו. המשחק הזה עשוי להעניק לילדים הרבה הנאה ולאבא יש נחת רוח אמיתי מכך שילדיו גוברים על כל המכשולים ומוצאים אותו. אלא שלפעמים קורה שהילדים, כדרכם של ילדים, דעתם מוסחת, על-ידי איזה גירוי מזדמן, ממשחק המחבואים, והם שוכחים לחפש את האב. והוא, מתוסכל, מתייבש במחבואו. ומכיוון שהוא אבא טוב המודע לתפקידו החינוכי ביחס לבניו, הוא יוצר עבורם מצבי מצוקה שיאלצו אותם לחפש אותו ברצינות. וכאשר יחפשו אותו באמת - הוא יגלה את עצמו בפניהם, בתקווה שילמדו לקח ולא יעזבו שוב את האבא עבור גירויים מזדמנים כאלה ואחרים. זה בערך הסיפור המקורי של פורים ושל האירועים שהובילו אליו בשנים שקדמו לו.

לעומת זאת בפסח, לכאורה בלי שום מאמץ מצידנו, הקב"ה עשה לנו נסים ונפלאות תוך גילויים נעלים ביותר של נוכחותו ושליטתו המוחלטת בעולם הזה ובכלל. כאמור, אלה היו גילויים חד פעמיים, ביוזמה מלמעלה, בלא שאנחנו נשקיע מאמץ מצידנו, מלמטה. על כן קיבלנו הוראה חד-משמעית שניתנה בזמן אמת מפי משה רבינו, לנקוט פעולות מעשיות שיזכירו לנו את יציאת מצרים וימנעו אותנו משיכחת הנפלאות הגדולות שעשה ה' לנו (שמות י"ג): [ג] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה; וְלֹא יֵאָכֵל, חָמֵץ. [ד] הַיּוֹם, אַתֶּם יֹצְאִים, בְּחֹדֶשׁ, הָאָבִיב. [ה] וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ ה' אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ; וְעָבַדְתָּ אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. [ו] שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת; וּבַיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, חַג, לַה'.

וכמובן, אין הכוונה שנזכור מה שהיה פעם, שנתרפק על "זכרונות" טובים חלילה, אלא הכוונה היא, כמו שאנחנו אומרים בפירוש בהגדה של פסח, שסכנת שיעבוד מצרים קיימת בכל דור ודור. שבכל יום ויום אדם חייב לעשות מאמץ מודע לצאת ממצרי החשיבה של עצמו, מְצָרִים שמונעים ממנו לראות את נוכחות ה' בעולם וכתוצאה מכך, כתוצאה מהתחושה שה' לא אתו, הוא חווה שיש לו צרות. חג הפסח מזכיר לנו שעלינו לצאת ממצרי החשיבה המוגבלת שלנו ואת זה אפשר לעשות על-ידי טיפוח המודעות שגם אם לא רואים את נוכחות ה' בעולם, זה רק כי הוא מתחבא ומצפה שנמצא אותו.

שקרים מוסכמים הורגים את הערכים

כאמור, בימים אלו אנחנו בדרך מגאולת פורים לגאולת פסח. אבל לכאורה, פורים זה החג האחרון בתנ"ך ופסח זה החג הראשון, אז התנועה צריכה להיות הפוכה, מפסח לפורים, לא!? אלא שכאשר מדובר בתנועה מעגלית, בכל מקרה נעים מאחד אל השני, ההבדל הוא רק במשך הזמן שחולף עד שמגיעים. מפסח לפורים, בדרך כלל, זה נמשך אחד עשר חודשים ומפורים לפסח - תמיד חודש אחד. בהתאם למה שאמרנו עד כאן, אולי פער הזמנים הזה בא לרמוז לנו על מהירות התהליכים הנפשיים והרוחניים שאנחנו עוברים; כי דעיכת ההתרגשות מהגילויים הנעלים של פסח, זה תהליך ארוך של אחד עשר חודשים לפחות עד שמגיעים לחושך הפנימי שהוא הוא הסתר הפנים של פורים. לעומת זאת, כאשר יהודי מגלה פתאום את מצבו האמיתי, שהוא מתהלך בחשכה ואינו חווה כלל שאור ה' מאיר עליו, וכתוצאה מכך נוחתות עליו צרות ר"ל, הוא שב אל ה' בכל לבו ובזמן קצר מגיע שוב לגילויים הנעלים של פסח.

המעניין הוא שבשני החגים האלה, הגאולה הייתה כרוכה במכות קשות לאויבים שניסו לפגוע בנו. בפסח המכות באו מלמעלה, מידי ה' יתברך, ובפורים הן באו מלמטה, היהודים התגוננו והכו במבקשי נפשם מכות קשות. אבל המשותף הוא שבשניהם לא היו שום גילויי רחמים כלפי מבקשי נפשנו, גם לא כלפי התינוקות שלהם, האם זה אמור ללמד אותנו משהו? ובכן, נתחיל בכך שמי שלא ניסה לפגוע בנו - לא נפגע. ולדוגמה אחרי מכת בכורות במצרים היו גויים שבחרו להצטרף לעם ישראל (שמות י"ב): [לח] וְגַם-עֵרֶב רַב, עָלָה אִתָּם (...) ואיש לא דחה אותם. ובממלכת אחשורוש, נאמר במפורש שהיהודים פגעו רק במי שניסה לפגוע בהם (אסתר ט'): [ב] נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם; מי שלא ביקש רעתם - לא נפגע. ואדרבה, גם אז היו כאלה שבחרו להצטרף אלינו, וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים, והם נתקבלו.

מצד שני, מי שבחר להציב את עצמו כאויב לעם ישראל - הפגיעה בו הייתה מוחלטת, חסרת רחמים. כי מי שמרחם על אויביו מבקשי נפשו - מוסר את עצמו בידיהם, חלילה, במוקדם או במאוחר. והרעיון הוא, בין מגאולת פורים ובין מגאולת פסח, מה שלומדים זה שגאולה אמיתית תיתכן אך ורק על בסיס המודעות שה' הוא האלוקים; הוא שקבע כי עם ישראל יהיה שונה מכל העמים והוא אכן שונה, הוא היוצר את המציאות שבה גויים שונאים אותנו ומבקשים את נפשנו וכדי להינצל מהם אנחנו אמורים לשוב אליו בלב שלם. וכנ"ל, עוד נקודה חשובה בולטת ונלמדת משני החגים האלה, שאסור לרחם על האויבים. רק אם משיבים להם בדיוק באותה מטבע שהם משתמשים, הם ילמדו את הלקח היטב ולא ינסו שוב לפגוע בנו. כלומר, מכה קשה ואכזרית, תהיה חד פעמית. היא תמנע הרבה מכות קטנות וכואבות בהמשך ותחסוך הרבה דם וכאב לשני הצדדים.

כאמור, כדי ללכת בדרך זו צריכים לחיות במודעות שה' הוא האלוקים והוא הקובע את הכללים שלפיהם הוא מנהל את העולם. זה לא פשוט להגיע למודעות הזאת. הרבה יותר טבעי לחשוב שאנחנו קובעים את הכללים בעולם, אנחנו מנהלים אותו ונצליח להמשיך לנהל אותו כראות עינינו עד אין קץ. אלה הרי הנחות היסוד שלנו פה במדינת ישראל והן שהובילו וממשיכות להוביל אותנו אל עבר התהום. כל ממונה בתחומו מתנהג כאילו הוא בעל הבית על העולם ונוקט פעולות שתוך זמן קצר מתגלה נזקן הכבד. כל אחד בטוח שהוא פה (בעולם ובתפקיד) לנצח נצחים ושוכח שהנצחיות שייכת לבורא עולם לבדו. שוכח שהאדם, גם הוא עצמו במחילה מכבודו, הוא זמני ועליו להיות מודע לכך ולטפח ענווה בהתאם. אצלנו כידוע, שולטת ההומניות; לכל אדם יש זכויות, לפחות על הניר של ספר החוקים, אבל לאליטות ולפושעים יש זכויות יתר. לא רשמית חלילה, אבל למעשה. והאזרח הקטן מרגיש נבגד ולכן זורק נעלים על בית המשפט. יותר מזה הוא הרי לא יכול לעשות וגם על זה הוא משלם ביוקר.

הימים האלה שבין גאולת פורים לגאולת פסח, בין ההעלם לגילוי האור האלוקי, הם ימים מסוגלים מאד לשינוי כיוון, לעליה על דרך חדשה. לא עוד הקפדה קיצונית על זכויות האויבים והפושעים על חשבון זכויות בסיסיות של יהודים פשוטים אלא שמירה קפדנית על חיי יהודים וזכויותיהם בכלל. זאת הדרך היחידה - לא רק לעשות טוב ליהודים, אלא גם לגויים בכלל ואפילו לאויבים בפרט כנ"ל. כל מה שצריך כדי שזה יקרה הוא להתחבר לתהליך הזה, למעבר מהסתר הפנים של פורים לגילוי הגדול של פסח. להפנים את המודעות שה' יתברך לא עזב את הארץ חלילה ועל כן עלינו לעשות כאן את רצונו כרצונו. וכשנלך בדרך זו, נזכה מיד ממש לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו.