מחלת נפש ושמה שמאלנות

לאחר שתיאר את אהדתו לישראל – ועם זה לא הייתה לסטודנטים בעיה ולזכותם ייאמר שהם אפילו מחאו כפיים – עבר ביידן לתאר את המשבר הדיפלומטי שליווה את ביקורו, על-רקע ההחלטה לבנות בשכונת רמת שלמה בצפון ירושלים. ביידן היה נאיבי מדי כשהעריך שבהופעתו באוניברסיטה יהיה עליו להסביר ל"מנהיגי הדור הבא" את פשר הזעם שהביעה ממשלתו נגד מדינתם.

"לפני יומיים", הוא פתח פרק חדש בנאומו הארוך והידידותי עד כאן, "החליטה ממשלתכם לקדם תוכנית בנייה במזרח ירושלים". וזו כמובן טעות ראשונה, במישור הגיאוגרפי, שאיש לא טרח להגיב עליה, אף על-פי שהגדרת מיקומה של רמות שלמה במזרח ירושלים כמוה כניסיון למקם את רחביה על הר הכרמל. אבל נניח לסטודנטים הדעתנים של אוניברסיטת תל אביב, וניתן להם ליהנות מן הספק: הם נמנעו מפגיעה בכבודו של האורח על-ידי חשיפת בורותו הגיאוגרפית.

ביידן, כדיפלומט מנוסה, חש שהוא נכנס כאן לשדה מוקשים, ומתוך חשש שאו-טו-טו הסטודנטים יעוטו עליו (וירטואלית כמובן) ויקרעו אותו כדג, המשיך בקול רך: "כיוון שהחלטה זו, על-פי השקפתי, פוגעת באמון הנחוץ לשיחות פרודוקטיביות, ביקשתי את רשותו של הנשיא אובמה לגנות אותה באופן מיידי וחד-משמעי".

• ראה בנושא הבנייה ברמת שלמה:

• האמת על רמת שלמה

• המפה מ-1949 מוכיחה: רמת שלמה לא "שטח כבוש"

במחיאות הכפיים המתמרצות את החרם האמריקני על ירושלים, הציבו עצמם "מופרעי הדור הבא" לצידם של "הרעים" – אלה שמונעים ממדינה ריבונית דמוקרטית יחידה במרחב לבנות בתחומי עיר בירתה; ושגם עליהם היה מוסכם שההקפאה שהם עצמם דרשו אינה חלה על ירושלים; ושהיו מודעים לכך שכל ממשלות ישראל הדמוקרטיות, ללא יוצא מהכלל, שמאל וימין, בנו בירושלים והרבה.

קשה להבין מה כל כך שימח את הסטודנטים שהבינו היטב מדברי ביידן (הם אפילו לא נזקקו לתרגום הסימולטני שנדחה על ידם בבוז), כי האמריקנים בהנהגת חוסיין אובמה הפכו לפתע את עורם, ואימצו את האתוס הפלשתיני הערבי לגבי ירושלים בירת ישראל.

עד כדי כך מיקם עצמו הממשל האמריקני בהנהגת אובמה בצד של הרעים, שהוא ממלא פיו מים כאשר הפלשתינים עצמם יורקים בפרצופו שוב ושוב: לא רק שאינם מוכנים להגיע אל שולחן המו"מ ומאיימים באינתיפאדה אלימה שלישית, אלא גם מצפצפים ממש ובריש גלי על האמריקנים ועל ההקפאה: בניגוד לתוכניות הבנייה שברמת שלמה, שעוסקות רק בתכנון על הנייר, עוסקים דחפורים פלשתינים בקביעת עובדות פיסיות בשטח: דחפוריהם מקימים עיר פלשתינית חדשה, רוואבי (גבעות) שמה, מצפון לרמאללה, וזה מכבר סיימו לבנות ללא שום היתר וללא שום תכנון סביבתי מינימלי, איצטדיון כדורגל ענק במבואות היישוב פסגות, וכמובן ממשיכים לבנות כמטורפים בירושלים עצמה ללא היתרים.

השתיקה של ממשלו של חוסיין אובמה לנוכח הבריונות הפלשתינית, היא שהניעה מן הסתם את ההנהגה הפלשתינית ה"מתונה" לצפצף ממש בפועל על אותו ביידן, דווקא בימי ביקורו באזור. בשעה שכל העיניים הופנו, ביוזמה אמריקנית, לעבר הבנייה הווירטואלית ברמת שלמה, ציפצפה הרשות הפלשתינית על דרישה מפורשת וחד-משמעית של ביידן, וקיימה ברמאללה בעת ביקורו באזור, בדיוק ביום השנה ה-32 לטבח כביש החוף, טקס חגיגי להנצחת זכרה המשוקץ ולקריאת כיכר על שמה של דלאל אל-מוגרבי, ארכי-מחבלת פלשתינית, שיחד עם חבריה חטפה את האוטובוס, ורצחה ללא רחם 37 ישראלים ופצעה עוד 70 – נשים וטף, זקנים וילדים.

כשכל הנתונים האלה מונחים פחות או יותר בפני הסטודנטים הדעתנים, מחריפה התהייה על שמחת-זקנתם ועל עליצותם בשעה שביידן אורחם גינה אך ורק את ישראל ולא השמיע אפילו חצי ציוץ נגד התנהגותם של הפלשתינים.

איפה כאן בדיוק סיבה למסיבה? מעניין מה חלף באותה עת, חוץ ממזוכיזם, משמאלנות קיצונית ומתיעוב עצמי, במוחם הקודח של תלמידי האוניברסיטה, שעל-פי האתוס הפלשתיני, בכלל צריכה לפנות את מקומה לטובת פליטי שייח' מוניס, או במקרה הטוב - להיות אוניברסיטת שייח' מוניס.

איך אמרנו בתחילת הדברים? – מדובר במחלת נפש ושמה שמאלנות קיצונית. או כפי שנהג להתבטא ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, בימיו הטובים, כשנתקל בתופעות מופרכות מעין אלה: תגידו, אתם השתגעתם?...

כאן הגיעה הדרמה לשיאה. ביידן השתתק לרגע כדי לקחת נשימה ולהיערך לקראת קריאות הבוז הצפויות של הסטודנטים, שמן הסתם אמורים היו כאן להקים קול מחאה ולגונן על ממשלתם הלגיטימית ועל בירתם. זה בדיוק מה שהיה קורה בכל מדינה מערבית, אילו הופיע בפני הסטודנטים שלה אורח זר, ויהיה רם מעלה ככל שיהיה, שמודיע להם כי הוא מגנה את הבנייה בתחומי בירתם. זה לא היה עובר לא ברומא, לא בלונדון, לא בפריז ולא בברלין. במקרה הטוב היו מהסים אותו, בשם הכבוד הלאומי וכבודה של עיר הבירה, בשריקות בוז. במקרה הפחות טוב, היו מטיחים בפניו עגבניות רקובות.

ביידן המתין לפחות לקריאות בוז. הוא ניסה לנמק את עמדתו: "מדובר בנושא רגיש בישראל ובארצי".

וכאן, לתדהמתו של ביידן עצמו, שציפה לגרוע מכל, הדהימה אותו תגובה סטודנטיאלית שניתן לפרשה רק בתחום הפתולוגיה של הנפש. אלפי סטודנטים הריעו לביידן במחיאות כפיים סוערות, בתרועות גיל ובשריקות הסכמה, משל כאילו בישרו לכל אחד מהם שזכה במקום הראשון בתחרות "האח הגדול".

ואין מדובר בתופעה חריגה של שניים-שלושה סטודנטים מופרעים. גם שניים-שלושה, אילו רק הם נהגו כך, היו בבחינת שניים-שלושה שמאלנים יותר מדי. מדובר במאות רבות של סטודנטים מבולבלים, ששכחו אם לנו הם או לצרינו. הם רק התמוגגו מנחת, כאשר סגן נשיא ארה"ב גינה את מדינתם. מזוכיזם אמיתי במרעו. או במילים פחות דיפלומטיות: סכלות, אם לא בוגדנות.