עבודת המקדש אינה פגאניות

ספר ויקרא, אותו אנו מתחילים לקרוא השבת, עוסק בתחילתו בעבודה הסדירה של המשכן. כפי שראינו במאמרים קודמים, כאשר התורה באה לדבר על ענייני המקדש, היא לא חוסכת במילים ומתארת לפרטי פרטים את כל סוגי הקורבנות ואת דרך הקרבתם, משום שרק הקב"ה הוא שיכול להדריך אותנו בדרך לעבודתו.

הקרבת קורבנות הינה מנהג עתיק שהיה מצוי גם אצל עובדי עבודה זרה. בכל האומות במהלך ההיסטוריה היו עובדי הדת נוהגים להקריב קורבנות לאלוהיהם. הקרבת קורבנות נהגה כל עוד לא התפשטה הנצרות והכפירה שבאה איתה ובעקבותיה (בנוסחאות התלמוד הלא מצונזרות, הנוצרי מכונה בשם מין, דהיינו סוג של כופר). על-אף שהיום רגילים אנשים אנטי דתיים לכנות את עבודת בית המקדש בשם "פולחן", יש הבדל גדול מאוד בין ה"פולחן הפגאני" של עובדי עבודה זרה לבין עבודת ה' (כך יש לכנות אותה) במשכן ולאחריה, בבית המקדש.

קורבן למימוש תאווה

ראשית יש להקדים את דברי הרב קוק שמתייחס לכופרים ולעובדי עבודה זרה יחד: "יסוד הרשעה, שהיא מתפצלת לעבודה זרה ולמינות, הוא בא לבצר מקום לסיגי החיים, למוֹתרוֹת... לא לטהר את הקודש אלא לטמאו ולסאבו" [אורות, ישראל ותחיתו, טו]. הרב קוק מתאר כיצד הרשע בעולם מתחלק בין הכופרים – האתאיסטים, לבין עובדי העבודה זרה. המשותף לשניהם הוא שהם נוהים אחר המוֹתרוֹת, אחר הנאות החיים.

אצל הכופר, קל מאוד לראות תופעה זו. האתאיסט, החילוני - רואה את העולם כהפקר, שהרי אין בורא לעולם ואין מי שמשגיח עליו. הפועל הנגזר מכך שאין משגיח, הוא שהאדם נברא ללא מטרה הנראית לעין, ולכן ננצל את המצב כדי ליהנות. איש כזה, יעשה הכל בשביל עצמו, גם אם לעיתים הוא ייתן לאחר, זה יהיה בשביל להשקיט את המצפון.

מאידך-גיסא, לפגאני כן יש רצון לתת לטובת האליל שלו. הוא מוכן אפילו למסור את בנו הבכור ולהעלות אותו קורבן לאליל. אבל אם נבחן את מטרתו, גם היא אגואיסטית. הוא מגיש את מנחותיו לאליל כדי להשקיט את האליל או כדי שהאליל "יאהב" אותו ויינתן לו מבוקשו. צריך לרצות את האליל, לא למען מטרה נעלה, אלא למען עצמו, כדי למלא את מאווייו של המאמין. הוא מרצה את האלילים שלו כדי שיוכל לבקש מהם מה שהוא רוצה.

החסד והתודה במנחה

בניגוד לכך, ספר ויקרא, העוסק בקורבנות, אינו פותח בקורבנות חטאת או אשם, שמטרתם לכפר על חטאיו של היהודי. ספר ויקרא מתחיל בראש ובראשונה בקורבנות תודה. התורה באה ללמד אותנו שהיחס הראשוני בין היהודי לקב"ה קודם כל צריך להיות יחס של הודאה. קודם כל תודה לקב"ה על החסד שגמל לנו ועל כל הטובות שהוא עושה איתנו בכל יום. אנו לא נותנים לקב"ה כדי לקבל ממנו בחזרה, אלא אנו מקבלים ממנו כדי לתת. רק אחרי שלושה פרקים של קורבנות תודה, תפנה התורה ותתאר קורבנות הבאים לכפר על חטאים. גם קורבנות אלו נצרכים, אבל אינם העיקר. מטרתם גם היא אינה לרצות את האל, אלא לתקן את המקריב.

פרשת ויקרא נקראת בכל שנה, לפני חג הפסח, גם את ליל הסדר אנו פותחים בנתינה: "כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח". ליל הסדר כולו, הוא ביטוי של התנגדות לכפירה ולעבודה זרה, הוא כולו עוסק בהתגלות ה' ובהשגחתו על עם ישראל בכל הדורות. מובן אם כן, מדוע אנו פותחים לילה זה דווקא במעשה של נתינה. החסד הוא האנטיתזה של הכפרנות והאליליות. בו אנו פותחים הן את ליל הסדר והן את ספר ויקרא.