החקלאות כמוצר ציבורי במסגרת מדיניות קרקעית ארוכת טווח

מדיניות קרקעית היא חלק ממדיניות ציבורית בכל הנוגע לזכויות בקרקע של פרטים ושל מוסדות. בצידה האחד - הפרטה מלאה ובצידה השני - הלאמה מלאה. חשוב להדגיש, שגם בהפרטה מלאה יש מנגנונים המאפשרים שליטה של המדינה באדמותיה - למשל באמצעות רמת מיסוי ובהצבת אילוצים תכנוניים שונים. ניתוח כלכלי מלמד אותנו שהמדינה יכולה להשפיע על שווי הקרקע גם ברמת מעורבות נמוכה יחסית, כך שניתן להגדיר מדיניות ברמת המקרו ולעצבה בכלים ברמת המיקרו.

בבחינת זכויותיהם בקרקע של חקלאים בעולם המערבי, מגלים שברוב המקרים אדמותיהם פרטיות במלוא מובן המילה - כאמור, עם מגבלות תכנוניות כאלו ואחרות. במסגרת הניסיון להשתלב בכלכלה הבינלאומית, מאמצת מדינת ישראל גישה ליברלית של הפרטה ושל שוק חופשי. השאלה היא אפוא, מה מקומה של מדיניות קרקע בהקשר של החקלאות בישראל וביחס להגדרת המוצר הציבורי תחת מדיניות של הפרטה זוחלת.

במצב הנוכחי, כשערך הקרקע בין חדרה לגדרה עולה באופן קיצוני (בשל ציפיות להענקת זכויות בנייה באזורים חקלאיים), ללא מדיניות תמיכה ברורה מול כוחות השוק, אין שום סיכוי לשמור על הקרקעות כעל אדמות ציבוריות. מבחינה זאת, נופי הכפר הם מוצר ציבורי ויש ליצור בעבורם מנגנוני הגנה יציבים, ובפרספקטיבה רחבה של תכנון, יש לתת את הדעת על בעיות שבעולם של התעצמות המטרופולינים נעשות אקוטיות, כמו בעיית השפכים העירוניים. במקרה הזה, החקלאות, דווקא בגבול עם המרחב העירוני (ולא רק בנגב - ראה את מקרה השפד"ן), מייצרת כדאיות כלכלית בתפיסת מקרו ועל אחת כמה וכמה בזמן הארוך. דוגמת השפכים היא דוגמה אחת מיני רבות במסגרת של מדיניות כוללת של שמירת שטחים מתוך פרספקטיבה של סך התועלת החברתית.

המגזר החקלאי וההתיישבות כולה, חייבים להיות מוגדרים כמוצר ציבורי כנגד איומים בטווח הארוך. שאלת הקרקעות היא אולי השאלה הראשונה שיש להתמודד איתה בדרך ממדינה שמחפשת לשרוד למדינה שרוצה לצמוח באופן מקיים - גם, ואולי דווקא, בתוך מציאות שמאופיינת באי-ודאות ביחס למדינות המערב.