|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
הטבלואידים מתפלשים בשכול ● מעריב לא מדווח על האירוע שהביא לשכול ● וידיעות אחרונות זקוק למדור רכילות נוסף
|
|
"הכל היה מאהבת ארץ ישראל". משפחת פרץ [צילום: מן הטלוויזיה]
|
|
|
|
|
קוצים וייסורים השכול והיגון משתלטים הבוקר על שערי כל העיתונים, למעט הארץ. מותם של שני חיילי צה"ל ביום שישי האחרון מסוקר בהרחבה, על פני עמודים רבים. בעיקר מותו של רס"ן אלירז פרץ ואבלה של אמו מרים, פחות מותו של אחד מפקודיו, אילן סביאטקובסקי. יש להודות, סיפורו של אלירז פרץ הוא סיפור שלעיתונים המתמקדים ברגשות ולא במידע קשה לעמוד בפניו. אחיו הבכור של אלירז, אוריאל, נהרג בלבנון לפני תריסר שנים. אז התאבלה עליו אמו בסלון ביתה כשילדיה יושבים לצדה. אתמול המחזה חזר על עצמו, עם ילד אחד פחות. "אם כל המלחמות", קוראת הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות, והציטוט שפותח את כותרת המשנה לקוח מדבריה של האם מרים - "אלוהים אוהב את הבנים שלי"; "על אהבת הארץ", קוראת הכותרת הראשית ב"ישראל היום", המודפסת בגופן מיושן למראה, הד לימים שבהם אידיאל ההקרבה העצמית היה נפוץ יותר מאשר היום. בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מצוטטת האם השכולה, שאמרה אמש לעיתונאים שבאו אל ביתה: "אני לא רוצה במות ילדי", וגם: "הכל היה מאהבת ארץ ישראל", וגם: "הבנים שלי תמיד בחוד", וגם: "כל מי שחי בארץ הזו צריך לדעת שהיא נקנית בקוצים ובייסורים", וגם: "הוא הלך כדי שאני ועם ישראל נחיה פה". בצילומי האבל מלפני תריסר שנים נראה לצד האם בנה הצעיר, שנהרג שלשום. בצילומי האבל מאתמול נראה לצד האם בנה הצעיר עוד יותר, אליאסף. כמו שני אחיו הגדולים שנפלו בקרבות, גם הוא משרת בחטיבת גולני. עוד מוזכר באותה כפולת עמודים כי בשנים האחרונות, מאז מות בנה הבכור, עברה האם מרים מבית-ספר לבית-ספר והרצתה על חשיבות השירות הצבאי. מבחינת מדינה כמו ישראל, ששימור הסטטוס-קוו שלה תלוי בהקרבת חיי אדם על בסיס קבוע, האמונה של האם בצדקת הדרך של בניה לא תסולא בפז. העיתונים, באופן שכמעט אינו נראה לנו מוזר, משרתים את האידיאולוגיה הזו ככל יכולתם. הציטוטים התומכים בהקרבה אישית מודגשים ותצלום הנופלים מעטר את העיתונים כשלצדם סיפורים ועדויות על אופיים הטוב, חוכמתם, אומץ לבם ואהבתם את המולדת. אילו אם פלשתינית הייתה מאבדת את בנה למען המולדת, אחר-כך עוברת בבתי-ספר ברצועת עזה כדי לעודד את הילדים להצטרף לחמאס, מאבדת בן שני בנסיבות דומות ואז מדברת על חשיבות ההקרבה שלו, ניתן להניח כי בעיתונים שלנו היו מקדישים מקום למי שטוען כי לפלשתינים תרבות של מוות. כרזות מאולתרות עם פני המתים, שהפכו בן רגע לשהידים, היו משמשות עדות תומכת. כרזות השהידים שלנו הן העמודים הראשונים ב"ישראל היום", ידיעות אחרונות ו מעריב, אך כשההקרבה האולטימטיבית, הדיבור בזכותה והערצת המתים באים מהצד הישראלי - הטענה החוזרת היא כי המניע הוא החיים.
|
|
כדי לא להותיר מקום לספק באשר לתחושה הנכונה אל נוכח אירוע טרגי שכזה, מופיע בכפולה הפותחת של "ישראל היום" ציטוט מהשיר "מגש הכסף", מאת נתן אלתרמן. "אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם ואמרה: 'מי אתם?', והשניים שוקטים יענו לה: 'אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים'". מתחת לציטוט זה כותב דן מרגלית: "מרים פרץ היא חלק מהמיתוס של הארץ הזאת, שבה נאבק עם קטן ואמיץ על זכותו לחיות בשלום תחת גפנו ותחת תאנתו במכורתו, שלרוע המזל מצויה לעד במזרח התיכון [...] אלירז נהרג במקום שבו אין 'כיבוש' ואין נוכחות ישראלית ואין מחסומים או כל התגרות אחרת [...] העם היהודי אינו מיליטריסטי. הוא אוהב שלום ונרדף בידי עמי בליעל [...] הוא עומד עתה למבחן קשה מאין כמותו". על-פי מרגלית, המבחן הוא על דרכו של העם הנמתח בין שני קצוות - מיליטריסטי (אף כי העם היהודי, כאמור, אינו מיליטריסטי) ואנטי-מיליטריסטי. יתרונם היחסי של ידיעות אחרונות ו מעריב על פני "ישראל היום" מתחדד הבוקר, עם סיקור אבלה של האם השכולה בשנית. עיתונים אלה יכולים לשלוף בקלות מהארכיון את התצלום הרלוונטי מלפני תריסר שנים, ולצרפו לסיקור האבל הטרי. במעריב הופכים זאת לעיקר. בשער מודפסים שני התצלומים, מאתמול ומשנת 1998, כשהכותרת הראשית קוראת: "שוב, על אותה ספה". אכן, מבט בוחן בשני התצלומים מגלה שלא רק השכול נותר במשפחת פרץ לאחר תריסר שנים, גם הספה. עובדה זו משתלבת באופן טבעי בזהות ההרוגים. אילן סביאטקובסקי, בן למהגרים מאוזבקיסטן, ואלירז פרץ, בן למהגרים ממרוקו. "במרוקו הלכתי כפופה", מצוטטת האם על שער "ישראל היום", "כאן הבנים שלי לובשים מדים ואני גאה להיות יהודייה". בהקשר לגאווה המרוקאית בישראל, יש להזכיר כי בידיעות אחרונות מתפרסמת הבוקר, על פני מחצית העמוד, ידיעה המקדמת כתבה שתתפרסם מחר, במוסף החג של העיתון. לפי הידיעה, מאת יהודה נוריאל ועינת פישביין, בכתבה ייחשף תוכנו של תיק חסוי מגנזך המדינה, המכיל דוחות מסוף שנות החמישים שמהם עולה כי גופי ביטחון קראו בחשאי חלק ניכר מהמכתבים של המהגרים ממרוקו אל בני משפחותיהם שנותרו בארץ מוצאם ואף הזהירו את מי שדיווח לבני משפחתו על האפליה נגד המהגרים המרוקאים בישראל, ועל המהומות שפרצו באותה עת (מרד ואדי סאליב).
|
|
"1,500 פעילי ליכוד הגיעו להרמת כוסית שאירגן השר כחלון בנשר. שיחת הערב: מסע ההשפלה של נתניהו בארה"ב", לשון כותרת משנה לידיעה מאת ליאור אל-חי ב ידיעות אחרונות. "כינוס הרמת הכוסית המסורתי לכבוד חג הפסח שקיים אתמול שר התקשורת, בהשתתפות 1,500 אורחים, הפך למפגן תמיכה ברה"מ על 'עמידתו מול הלחצים בנושא ירושלים'", מדווח מתי טוכפלד ב"ישראל היום".
|
|
ל ידיעות אחרונות מדור רכילות יומי המתפרסם במוסף "24 שעות". ל"כלכליסט" מדור רכילות יומי מושקע עד מאוד. נראה שאין די בכך והעיתון זקוק למדור רכילות נוסף שיתפרסם בעמודי החדשות. כרגע, ידיעות הרכילות המשולבות שם נראות מעט תלושות. הבוקר, למשל, ידיעת רכילות מאת צחי קומה ומאיר תורג'מן מופיעה בתחתית עמ' 18 בקונטרס החדשות של ידיעות אחרונות. היא עוסקת בחגיגות יום הולדתה של דליה רבין (כבר חלפה שנה!). בין האורחים ששמותיהם מוזכרים בידיעה - שמעון פרס, אהוד ברק, שרי אריסון ו נוחי דנקנר. הידיעה המשמחת מתפרסמת לצד דיווח לא נעים לקריאה על דקירות של שיכורים בקיוסק נתנייתי. זה לא לכבודה.
|
|
בשער הארץ מדווח תומר זרחין על פסיקת בית המשפט העליון בעניין חשיפת זהותם של טוקבקיסטים אנונימים לצורך הגשת תביעת דיבה נגדם. בית המשפט, כותב זרחין, החליט להימנע מלהורות לספקיות האינטרנט לחשוף את פרטי הטוקבקיסטים. הפרשן המשפטי זאב סגל כותב כי "נראה שהשופט ריבלין הרחיק לכת בהגנתו הכמעט מוחלטת על זהותם של טוקבקיסטים [...] מצד שני נראה שהשופט רובינשטיין [שנותר בדעת מיעוט] הרחיק לכת בנכונותו לחשוף טוקבקיסט בכל מקרה שבו מראה תובע שבידיו 'תביעה טובה' [...] פסק הדין רק הוסיף מבולקה על המבוכה [...] מן הראוי וההכרחי שהמחוקק יידרש סוף-סוף להכרעה בסוגיה זאת, העומדת על שולחן בית-המחוקקים זה שנים מספר. החוק המתבקש צריך למצוא נקודת איזון לשמירת חופש הביטוי באינטרנט תוך ריסון הפקרות הביטוי בחסות האנונימיות". ב מעריב כותב נועם שרביט כי "המשמעות של פסק הדין היא הרת אסון מבחינה חברתית [...] דעת הרוב בפסק הדין הופכת את האינטרנט לעיר מקלט עבור מבצעי העוולות השונות, ולמקום שבו אין דין ואין דיין". ב"דה-מרקר" מדגיש עומר טנא כי "פסק דינו הדרמטי של העליון [...] קובע בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: לגולשים באינטרנט יש זכות לאנונימיות. מדובר בזכות חוקתית, הנגזרת מזכות היסוד לפרטיות ומחופש הביטוי". יחד עם זאת, גם הוא מתריע כי "פסק הדין מותיר ואקום מסוכן המונע סעד ממי שנפגע מעוולות שבוצעו תחת מעטה האנונימיות ברשת. מעתה, אם גולש אנונימי פוגע בפרטיותכם, בשמכם הטוב או בזכויות יוצרים שלכם, אתם נותרים חסרי כל יכולת תגובה".
|
|
שיבוש סדר העדיפויות גורם לכך שכל העיתונים, למעט הארץ, מדווחים ראשית כל ובהרחבה על השכול הפרטי, ורק אחר-כך מוסרים מידע על האירוע שבו נהרגו החיילים ביום שישי האחרון ועל ההשלכות האפשריות שלו. ב מעריב המגמה הזו מגיעה לקיצוניות מופרכת. 11 העמודים הראשונים של העיתון מוקדשים כולם למות שני לוחמי צה"ל (בעיקר אלירז פרץ), כאשר סיקור האירוע שהביא לנפילתם אינו קיים. אומנם בעמ' 8 מופיעה ידיעה מאת אמיר בוחבוט, רונן דמארי ושמעון איפרגן על התגובות במערכת הביטחון לאירוע, אך בשום מקום לא מתואר מה התרחש ביום שישי. נראה שבעיתון המודפס הגיעו למסקנה כי תפקידם כפרוטוקול בלתי רשמי של מדינת ישראל תם, ואין עוד טעם לספק עובדות שדווחו כבר בכל מהדורות החדשות האלקטרוניות ובאתרי החדשות המקוונים. מי שרוצה בכל זאת ללמוד מהעיתון המודפס מה התרחש לפני יומיים בעזה צריך לנחש משברי רמזים המפוזרים בטקסט של מעריב, כגון, "בצה"ל אומרים כי רב-סרן אלירז פרץ וחייליו פעלו כראוי כשהסתערו על חוליית המחבלים מעבר לגדר". אפשרות אחרת, כמובן, היא לקרוא בעיתונים שאינם מעריב על הכוונה של הפלשתינים להניח מטען חבלה על גדר המערכת, הניסיון של החיילים הישראלים לאגף את המחבלים, וההערכה כי רס"ן פרץ נהרג מפגיעת כדור ברימון יד שהיה באפוד המגן שלו. עוד במעריב, טור מאת עפר שלח השואל, "האם התקריות האלה גם מבשרות שהשקט היחסי ברצועה עומד להיגמר?", ועונה, "קשה לדעת". הקושי נובע, לדבריו, מכך ש"שני הצדדים אינם נוהגים תמיד ברציונליות מלאה". בהארץ, ש כותרתו הראשית קוראת "קצין וחייל נהרגו בהיתקלות בגבול הרצועה; הערכה: ישראל תסתפק בתגובה מוגבלת", נפתח הדיווח בטור פרשנות מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף. השניים כותבים כי "המאפיין החדש בתקרית שלשום קשור בנטילת האחריות של החמאס", אך מוסיפים כי "דוברים מטעם הארגון טענו שלשום בערב כי אנשיהם היו בפעילות הגנתית ברצועה, ותקרית האש התפתחה מול כוח צה"לי שנכנס לשטחם. בכך רמזו כי לא מדובר בשינוי מדיניות מבחינתם".
|
|
עידו באום מדווח ב"דה-מרקר" כי על-רקע מערכת יחסים עכורה בין יו"ר מועצת הכבלים והלוויין ניצן חן למנהלת מינהלת הסדרת השידורים והיועצת המשפטית של מועצת הכבלים, עו"ד דורלי אלמגור, שלח חן מכתב ליועץ המשפטי ל ממשלה, יהודה וינשטיין, והתריע כי אלמגור נושאת בכובע ביצועי ובמקביל משמשת יועצת משפטית לאותו גוף. "מדובר במצב דברים לא תקין וספק אם חוקי הן במישור המשפטי-עקרוני והן במישור המעשי", מצטט באום ממכתבו של חן ליועץ וינשטיין. עוד ב"דה-מרקר": דיווח ["ניו-יורק טיימס"] כי רופרט מרדוק מממש את איומיו - חברת ניוז-קורפ תתחיל לגבות תשלום עבור גלישה לאתרי האינטרנט של העיתונים "טיימס" ו"סנדיי טיימס" החל ביוני.
עוד בנושא:
|
|
| תאריך:
|
28/03/2010
|
|
|
עודכן:
|
28/03/2010
|
|
אורן פרסיקו
|
|
גבר מכה את אשתו. לשמע זעקותיה מגיעים השכנים, ובמקום להגן עליה, בועטים בה בראש! לשאלת כתבנו מדוע היכו אותה במקום להגן עליה, השיבו המכים: אנחנו מכירים את בעלה הקודם. היה איש טוב. בעלה השני, לא היה מכה אותה ככה סתם. בטוח שהרגיזה אותו. והמשטרה? אין משטרה! אילו הייתה, השכנים לא היו מהינים להכות את האישה המדממת...
|
|
|
|
|
המחלוקת הצפויה מזה זמן עם ארה"ב בשאלת ההסדר הישראלי-פלשתיני, נמצאת עתה על השולחן וחייבים להתייחס אליה. המחלוקת נוגעת לסוגיות ליבה של ישראל שתהיינה אקטואליות גם אחרי אובמה, ואסור לטפל בהן בכלים ובגישה של "פוליטיקה קטנה וקטנונית", שמנסים לנהל מספר עסקנים של קדימה, ושניים-שלושה הזויים כרוניים במפלגת העבודה. ישראל חייבת לגבש עמדות שעליהן תיאבק בנחישות, אם יהיה צורך, גם מול ארה"ב. אם לא תעשה כן, היא צפויה לקיפול בשלבים למקומות שאין היא מוכנה לשקול אותם אפילו לרגע.
|
|
|
|
|
אחד העקרונות הבסיסיים של תורות הלחימה במזרח הרחוק, הוא למנף את מהלומת היריב כדי שתפגע בו, במקום לבלום אותה. זה בדיוק מה שעושה הנשיא אובמה ל נתניהו. האסטרטגיה של נתניהו כולה אומרת - חיסול האיום האירני. זה נשמע טוב, ובעיקר מאפשר לישראל להמשיך בנישול הפלסטינים עד שתיפתר הבעיה האירנית. שר הביטחון ברק לא חושב כך ולדעתו, הסכסוך בין ישראל לשכנותיה הוא האיום הקיומי העליון.
|
|
|
|
|
בינואר 1077 הלך המלך היינריך ה-4 לקאנוסה. הוא עבר יחף את הרי האלפים המושלגים, לבוש כותונת-שיער של נזיר, והגיע למבצר בצפון איטליה, שבו התבצר ראש הכנסייה.
|
|
|
|
|
במונחים אמריקנים, היחס שלו זכה ראש ה ממשלה נתניהו בוושינגטון גרוע הרבה יותר מהושבה סרת-טעם של שגריר על שרפרף נמוך. אבל הרושם הרע שהותיר הביקור הזה יימוג חיש מהר. את מקומו יתפסו הטפיחות על השכם - הנה, לא ויתרנו, לא התקפלנו, לא שחה קומתנו. חזק ואמץ.
|
|
|
|
|
