אמינות ותקשורת

כל מהדורת חדשות בשבוע שעבר זיכתה אותנו בתיאורים מפורטים של כתבינו הצבאיים על "אינתיפאדה של קילשונים" סמוך למחסום חווארה, שסוכלה על-ידי חיילי צה"ל בהריגתם של שני נושאי הקילשונים. כתבות צבע מרוחות בעיתונות הכתובה סיפרו לנו בפירוט רב, כיצד עשרות מטרים מהמחסום בחווארה נגדע ניסיון התקיפה של נושאי הקילשונים. דובר צה"ל תרם את חלקו, והתקשורת קיבלה את המידע כבסיס מוצק לדיווח. מה שנותר לתקשורת הוא להיות "נאמנה לדרכה" ולהוסיף את הצבע המתאים, כדי שהקורא יקבל את המידע כדיווח עיתונאי אוטנטי ישר מהשטח.

המאזינים לרדיו ולטלוויזיה, וכן גם קוראי הכתבות בעיתונות, השתכנעו שהם מקבלים מידע של כתבים אשר ראו במו עיניהם את ההתרחשות של ניסיון הפגיעה באמצעות קילשונים בחיילי צה"ל, חיילים שהצליחו לסכל באומץ לב את ניסיון הפגיעה בהם. מצג הרמייה הזה חייב להדליק נורה אדומה לעבר השאלה כיצד פועלת התקשורת. העובדה שנפתחה חקירה פלילית על-ידי שלטונות הצבא על הרג הפלחים הערבים נושאי הקילשונים במרחק רב מהמחסום - הוצנעה לחלוטין, וברוב אמצעי התקשורת אף לא הביאו לידיעת הציבור את המידע הזה.

למישהו היה חשוב שייצרב בתודעה של הציבור בישראל הערבי עם הקילשון שניסה להרוג חיילים, ומישהו חשב שאסור שיגיע לציבור המידע שלפיו נרצחו פלחים ערבים נושאי קילשונים בדרכם לשדותיהם, אפילו אם הפגיעה בהם הייתה בשוגג, ואסור שיגיע מידע על פתיחה בחקירה בחשד למעשה פלילי מצד החיילים במחסום. התקשורת חייבת לשאול את עצמה האם מסירת מידע לציבור אינה מחייבת מסננת של בקרה ובחינה מעמיקה - או שהתקשורת הפכה לכלי שחייב לשרת מציאות של כיבוש, ומציגה כל פלח בדרכו לשדה, בסמוך לבית מגוריו, כמטען חבלה בשיני הקילשון. המסורת של עיתונות חוקרת נעלמת לחלוטין, כשמתגייסים לשרת מטרה "קדושה" של הנצחת הכיבוש.

ניתן לצפות שאותם כתבים צבאיים שהלעיטו אותנו במידע המפורט על "סיכול ניסיון התקיפה" של נושאי הקילשונים, יביאו מידע מפורט, ולו עכשיו, על הריגה, במקרה הזה, של שני פלחים מכפר פלסטיני, שהיו בדרכם לשדה שלהם, לעבוד ולהתפרנס.

ולא אמרתי מילה על כך שדובר צה"ל חייב לבדוק עצמו, לפני שהוא משחרר מידע על "אינתיפאדה של קילשונים סמוך למחסום חווארה".