ישבנו בבית קפה ואחרי כמה כוסיות (לא של קפה) החבר שלי היה נינוח, רגוע ופטפטן. השיחה שעסקה בעניינים יומיומיים, נהייתה יותר ויותר אישית, ולפתע - הצהרה מפתיעה: "אשתי אמרה שאני קמצן!", אמר בחצי חיוך נבוך ועצר.
יכולתי להגיד בתדהמה "מה, באמת?". אפשר גם להגיב "נו, באמת"... כלא מאמין. והחכם בעת ההיא יידום. בחרתי באפשרות האחרונה. הניסיון (והסקרנות) לימד אותי, שהמשך יבוא.
ואמנם ההמשך בא: "זה קרה כשהיינו נשואים היטב מזה שנים, והיו ויכוחים כמו אצל כולם. יום אחד דיברנו על כסף והיינו קצת יותר חמומים מהרגיל, אולי היה יום קיץ, ופתאום היא זרקה 'אתה קמצן! אתה לא מוכן לקנות'... אינני זוכר אפילו מה. אבל אני זוכר שהיא זרקה לי 'כשאני רוצה להחליף כיריים במטבח, אתה אומר שהם עדיין טובים. כשאני רוצה לצאת לחופשה בחו"ל, אתה אומר שזה אתר יקר מאוד. אפשר להסתפק בפחות, בחופשה בארץ. כשאנחנו מקבלים את חשבון האשראי, אתה מסתכל על החשבון'...
"התרגזתי. מה, אתה לא היית מתרגז? אולי התרגזתי יותר כי היא פגעה בנקודה רגישה.
"שלושה ימים לא דיברנו, מלבד איזה המהומים של 'כן' ו'לא' ו'אולי'. אחר-כך התחלתי לחשוב".
אינני מכיר את ידידי כקמצן והווידוי הפתיע אותי. איש רעים להתרועע, יודע לשתף ולהשתתף, אינו מקפיד כאשר מדובר בהוצאה משותפת, ופתאום הצהרה כזאת, שלא באה משום מקום.
נראה היה כאילו המולת בית הקפה גברה. ידידי שתק מעט, היסס ואז המשיך: "אתה מבין, התגובה הראשונה שלי הייתה 'מה פתאום? מדוע היא אומרת את זה?' זאת תגובה אינסטינקטיבית - לדחות את האשמה. להעביר את הכדור אל הצד השני, הרשע, הפוגע, המזיק. אבל אחרי התגובה הראשונה והכעס, התחלתי לחשוב: אם אשתי, יקירתי מזה שנים, אומרת משפט כזה, צריך לחשוב מדוע. לא די להסתפק במחשבה המרגיעה, שהיא כעסה ופלטה משפט שתצטער עליו (והיא לא נראתה מצטערת...) הפסקתי לכעוס ושאלתי: 'מדוע אמרת את זה?'
"'כי אתה חושב פעמיים לפני שאתה מוציא אגורה', השיבה לי. 'כשיש לי מצב רוח, אני הולכת לקניון ומפזרת את הדיכאון בחליפה חדשה. אני חוזרת ואתה עושה פרצוף. אבל יש לך מעלות אחרות. אל תכעס'. אמרה ולא הפכה את העניין לוויכוח". שוב הייתה עצירה מתודית בשיחתנו. הטיעון שלה נראה קצת מופרך ולא משכנע, כי מה שהיא אומרת זה שהחבר לא מפרגן לה שהיא מבזבזת, ולא שהיא חושבת שהוא קמצן.
"אבל אתה לא קמצן" - לימדתי סניגוריה. "נכון, אתה סגפן. אתה לא מבזבז על עצמך, אבל לא ראיתי שאתה מקמץ".
האיש שלי קצת מוזר. "האיש שלי" לתואר חבר חייך: "תודה על ההשתתפות. סגפן? לא חשבתי על זה".
"תסביר לי" - הצקתי לו.
"הלכתי והרהרתי בדברים שאמרה ובחנתי את המנהגים שלי. אני, כנראה, לא ישראלי ממוצע. לא ממהר לקנות. אני בודק מחירים. ויותר מזה, אני בודק אם אני צריך את המוצר או את השירות. הרבה פעמים אני מוצא שפשוט אינני זקוק. כלפי חוץ זה נראה כמו קמצנות. ואשתי, שתחיה, כשאינני רץ לחגוג איתה בחנויות, חשבה שאני מתנכל לה. אבל אנחנו חיים היטב והיא למדה קצת ממני. התרסנה".
חזרתי ושאלתי: "תסביר לי למה".
"בעקבות אותו ריב ואחרי מחשבה, הגעתי סוף-סוף להבנה של ההתנהגות שלי:
"לכל אדם יש מדד פנימי של ערכים. מדד, שאני קורא לו 'מה שווה וכמה שווה'. לדוגמה, אם יציעו לך לקנות צלחת מטבח פשוטה בחמישים שקלים, תגיד: אני יכול לקבל כזאת בחמישה שקלים. זה לא שווה. או אם יציעו לך לקנות מכנסיים באלף ש"ח, תגיד 'לא', כי בחצי מחיר תקבל מכנסיים מתאימות וברבע מחיר תקבל מכנסיים שיספיקו ליום-יום. יש לך מדד פנימי.
"אצלי המדד הזה יותר הדוק. יותר מחושב. מי שאינו מכיר אותי יחשוב שאני קמצן. שיחשוב. אבל אשתי?... היא ממש הרגיזה אותי. הרגיזה אבל גרמה לי להבין מדוע אינני בזבזן. הרגיזה, ועכשיו אני יודע שאני צודק", אמר, הזמין חשבון ונתן טיפ נדיב למלצרית.
