הפרשה העגומה של שלושת הנעדרים שהיו בשבי חיזבאללה, מסתיימת בימים אלה ממש. מהדורות החדשות מלאות בפרטי העיסקה, ומדסקסות על מחירה, תוך כדי שלובם, בדרך הטבע וכדרכה של העבודה העיתונאית, של הורי שלושת, החיילים החטופים: בני אברהם, עומר סועד,ועדי אביטן.
מי שמקשיב בתשומת לב, במיוחד בשנה האחרונה, למהדורות החדשות,ידע ישראל אמורה לקבל מצידה, לצערנו,,את גופות השלושה, ואזרח חי אחד: אלחנן טננבאום. ביום ראשון,ימים ספורים לפני ביצוע העיסקה, עלה לשידור אביו של בני אברהם,חיים אברהם, וטוען שלא ידוע לו מה שלומם של הבנים.
"ממשלת ישראל עד היום לא סיפקה הוכחות ממשיות לשלומם וחוסר הוודאות נמשכת" .מעבר להפתעה הראשונית. אפשר וחובה להבין את צערו,בעיקר על רקע על אבדן אמון מוחלט בממשלה בנהולה את המשבר.למרות שאין ספק בדבר כוונתה הבסיסית להשיב את הנעדרים הביתה.אבל בדרך משהו התפספס בין המשפחות לממשלה.עד שנוצר נתק למעשה,כפי שהוכח גם על-ידי על-ידי הופעתם של הוריהם גם של השנים האחרים בתקשורת.
בכל הנוגע להבהרת אינפורמציה חיונית,הממשלה פועלת ללא תאום מספיק עם ההורים .זהו אינו המקרה הראשון. גם לנעדרי קרב סולטן יעקב טענות קשות כלפי הממשלה שלא פעלה בזמן לשחרור החטופים, ואף הסתירה פרטים מההורים במשך תקופה ארוכה כדי להסתיר אי הצלחות או טעויות שנעשו בדרך המ"ומ .וכמובן רון ארד, המקרה המפורסם ביותר, שצנח חי בלבנון ב-86 ועיסקת החזרתו בשנים הקריטיות לשביו התמהמה, לפי דעת כל הגורמים מעבר לכל הגיון.
דוגמה שונה לסדק שניבע בתדמיתה של הממשלה,היא גדר ההפרדה שנבנתה בתוואי שרצה להראות לכולם מיהו בעל הבית תוך ספוח למעשה של שטחים ללא מחשבה על ההתכנות וההשלכות של המעשה,ועקבות לחץ שונה התוואי לחלוטין באופו שאני מסופק אם הממשלה היתה מצביעה בעד גדר אם היתה יודעת את התוצאה אבל הממשלה נסוגה ,.בעקבות לחצים שהגיעו עד לאפשרות פניה לבית הדין הבינלאומי בהאג. . אותה ממשלה שמשום מה מעדיפה, במקום ליישר את נקודות המוצא ואת המצע הרעיוניים תחילה, בהתאם למציאות, לאלתר מדיניות "און ליין", תוך כדי מלמול משהו בנושא הרלוונט,יאבל חוסר העקביות נוגע לא רק לענינם של ההורים ולגדר, אלא גם כלפי חיזבאללה..
אפילו נשיא המדינה התבטא השבוע על "מציאות של ניגודים" ביחס להתנהגות הממשלה כלפי ארגוני טרור, כשמצד אחד עושה כל שביכולתה לשמוט את הבסיס הרעיוני של חיזבאללה,הן באמצעות פעילות נמרצת בחו"ל והן על-ידי שכנוע והטפה אינסופיים על הצורך למגר את הארגון,ושלא מנהלים מומ עם רוצחים,וביד השניה תופרת עסקאות שבויים עם חיזבאללה,תחת אותה מטריה בינלאומית, שהיא עצמה רוצה להכחיד...זוהי מדיניות שסותרת את עצמה ואת עמדותיה גם במקרים אחרים לרוב.
דוגמא נוספת לחוסר מדיניותה של הממשלה, באה משטח שונה לחלוטין היא רדיפת עובדים זרים ממוסדת,באמצעות מנהלת הגירה ממשלתית, שטופחה במיוחד לנושא סילוקם של עובדים זרים לא חוקיים מהארץ, כדי לפנות כביכול מקומות עבודה לישראלים ולמנוע מהם להשתקע בישראל,וביד שניה הבאתם של אלפי עובדים זרים חדשים תחתם באותה דרך. ההגיון איננו, חוץ מהתרומה הנדיבה להתעשרותן של חברות כח אדם פרטיות שגובות אלפי דולרים מהעובד המסכן, עבור הבאתו לארץ וכן גובות עמלה בגובה משכורת חודשית מהמשפחה הקולטת,ומה שהכי נורא, משמשות צינור להעברת כספי קצבת סיעוד ציבורית לאותם אלה הנזקקים לעובד הסיעודי, בניכוי עשרות אחוזים מכל שעת עבודה. וזה נעשה לאור היום באישור משרד הפנים .
אז מה הפלא שכולם להוטים לגרש עובדים זרים?. במצב זה, מה הפלא על כך,,ו חלק ניכר מהציבור בנושאים אחרים, איבדו אמון בממשלה ובשליחיה. אבל לא המדינה בראש מעייני כעת, אלא ההורים השכולים וזכרם של המתים.
התבטאויות כאלה,בכלי התקשורת בפרט, על רקע המציאות השונה לחלוטין, עלולה לגרום חלילה, לזילות בכבודם של החללים ושל משפחותיהם,וזהו הדבר הראשון, שמדינה שמתיימרת להשאר מוסרית, צריכה למנוע.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
