|
יורם דורי מניח זר בפתח ארמון הנשיאות בוורשה [צילום: בתיה דורי]
|
|
|
|
|
השנה, כמדי שנה בשתיים עשרה השנים האחרונות, הגעתי למצעד החיים בפולין. בשבת בבוקר, במהלך ארוחת הבוקר, בוורשה התחילו פתאום התלחשויות שונות. מהר מאוד התחילו שיחות טלפון מגורמים שונים בפולין - אסון אווירי כבד אירע למטוסו של נשיא פולין, לך קצ'ינסקי. אין מידע לגבי גורלו וגורל פמלייתו. חלפו עוד דקות ספורות והתבררו ממדי האסון הפולני. הנשיא ורעייתו, הרמטכ"ל וצמרת הצבא, נגיד הבנק המרכזי, בכירים בשלטון וחברי פרלמנט שהיו על המטוס - ניספו כולם. אין ניצולים נרשם בתחתית המרקע במשדר מיוחד של הטלוויזיה הפולנית.
העפתי מבט החוצה לרחוב שהיה ריק מהרגיל. נראה כי הפולנים הסתגרו בבתיהם מרותקים למסכי הטלוויזיה, מנסים לשאוב כל פירור מידע על גורלו של נשיאם. השעות חלפו והתבררו ממדי האסון. תמונות ההרוגים, רולים של שמות של מי שתמונתו לא הייתה במערכת החדשות ותמונה של עשן העולה ממטוס מרוסק בלב יער הוקרנה שוב-ושוב.
החלטתי לצאת לרחוב. ללכת לארמון הנשיאות. מקום הזכור לי היטב מביקורו הממלכתי של הנשיא פרס במקום. זה המקום בו התקבל הנשיא פרס בכבוד מלכים אצל הנשיא קצ'ינסקי. כאן בארמון הכריז ראש הטקס הפולני על חברי פמליית הנשיא בכניסתם לארוחת הערב הממלכתית ללחיצת היד המסורתית. אותו ראש טקס פולני - אדם חביב שנענה לכל בקשה שלנו בביקור המקדים לביקור פרס - נספה, אף הוא, באסון.
ככל שהתקרבתי לארמון הנשיאות הצפיפות הלכה וגדלה. המשטרה הפולנית סגרה את האזור לתנועת כלי רכב. בקרבת הארמון הבנתי מדוע. אלפי פולנים נהרו באיטיות לכיוון הארמון.
נזכרתי, פתאום, בארבעה בנובמבר 1995. לא - הדבר אינו דומה. אצלנו נרצח ראש ממשלה על-רקע עמדותיו המדיניות וכאן נספה הנשיא בתאונה אווירית. אצלנו הייתה זו נקודת שפל נוראה ביחסים בין חלקי החברה הישראלית. היה כעס, הייתה טינה והיה פחד. כאן נמחקה שכבת שלטון כהרף עין. בשנייה בה פגעה כנף מטוס הטופולב בעצי היער. אך בכל זאת היה לי קשה שלא להיזכר. היה זה ממש בלתי-אפשרי שלא להשוות בין התנהגות הבריות. לגבי דרך האבל.
ברצח רבין נהגתי להגיע כמעט מדי ערב לכיכר - אז מלכי ישראל. ראיתי את המתאבלים. רובם ככולם צעירים מאוד. בני נוער. ישבו במעגלים על הרצפה שעות על גבי שעות. ימים. החזיקו זה בזו. חיבקו זו את זה. מלמלו מילות שיר. בדרך-כלל - מה שנקרא שירי ארץ ישראל היפה והטובה כלומר שירים מימי מלחמת השחרור.
בפולין נתקלתי בתופעה אחרת, שונה: עשרות אלפים צעדו להם בשקט ובסדר מופתי לכיוון ארמון הנשיאות. הגיעו אליו מכל עבר. משפחות שלמות. לעיתים שלושה דורות: הסבתא, הבת והנכד. צועדים להם חרישית. כל אחד לבד. כל אחד עם עצמו. מעט מאוד חברותא. מגיעים לשערי הארמון. נעמדים למשך זמן קצר לפני השער. איש איש בדרכו. זה עם פרח. זו עם נר. אלו עם מנורה דולקת קטנה. מצטלבים חרישית וממלמלים דברי תפילה. אזרח פולני לוקח את הנר והפרח ומניח אותו במסודר. ההמונים נעמדים כאמור לדקה, לא יותר, ומיד מפנים את מקומם לבאים אחריהם. עוברים אחורה. עומדים עוד זמן קצר ומפנים את המקום. אלפים ורבבות של פולנים באים בסדר והולכים בסדר.
גם אני מחליט לחלוק כבוד אחרון לנשיא הפולני. לא פעם פגשתי בו עת נלוויתי לנשיא פרס. מנהיג נחוש, אדם עם תפיסת עולם מגובשת שלחם למען דמוקרטיה וחופש. ידיד קרוב של ישראל שעשה כל מאמץ למצוא מרפא לפצעי העבר ושם דגש על תוכניות משותפות לעתיד. עימו ניספו גם מי שהיו בקשרי עבודה עימנו. לקחתי זר פרחים קטן וכאזרח ישראלי, יהודי ויועצו של נשיא מדינת ישראל, הנחתי בשער הארמון, ליד המקום בו השתתפתי בטקס קבלת הפנים הנשיא המנוח לנשיאנו זר צנוע זר של כבוד. זר של תודה.
נשארתי לעמוד במקום שעה ארוכה וצפיתי בעוברים ושבים. שוב ההשוואה הבלתי-נמנעת עם ישראל. כל-כך שונה מאצלנו אבל במהות כל-כך דומה. אומה בהלם מאובדן הנהגתה. אומה מתאבלת על הליכת מנהיגה. אומה תוהה ותועה לגבי עתידה.
חזרתי למלון ושבתי, כמדי שנה, לסייע לקיום "מצעד החיים". אירוע זיכרון ל-6 מיליון יהודים שנרצחו על-ידי הנאצים ועוזריהם. אסון וזוועה שאין דומה להם בהיסטוריה. מפעל הנצחה ייחודי לעשרת אלפים בני נוער יהודים מהעולם הנערך מדי שנה. מפעל ייחודי שתרומתו למאבק בהכחשת השואה עצום. פרויקט של ארגון וולונטרי בלי אפילו סנט אחד מהממשלה. של יהודים טובים מרחבי העולם.