נכדתי ר' היא תלמידת כיתה ב' ואחותה הקטנה ממנה י' היא תלמידת כיתה א'. אנחנו משוחחים טלפונית כשעתיים לפני השמעת הצפירה המכנסת את המדינה לכינוס של אבל על לוחמיה שנפלו במלחמות ישראל.

לכל אחת מן הבנות טלפון אישי ואין האחת שומעת את השיחה של אחותה. פעמים אנחנו, רעייתי ואני, מתקשרים לקיים מצוות עשה של ו"הגדת" ושל ו"האזנת" ופעמים הן מתקשרות, אם מפני שהן מבקשות לחלוק עמנו משהו חשוב ודחוף שנכנס למסלול חייהן, ואם מפני שעליהן לבשר לנו בשורת הצלחה נדירה שלהן או כשל מחריד של אחרים שדווח בחדשות כגון תאונה רעה או התפרצות הר געש שבוודאי לא שמענו עליו ויש להן שליחות להשכיל אותנו בעניינים שנעלמו מעינינו ואף על-פי כן הם קובעים גורלו של עולם.

בכך אין חידוש. כן היה עד לפני זמן קצר עם נכדותיי נ' שהיא כבר בכיתה ה' ונכדתי א' שהיא כבר בכיתה ג', אבל היום הן כבר עסוקות בשלהן וממתינות עם מה שיש להן לספר לנו עד שאנו נפגשים פנים אל פנים. נכדיי הגדולים, גברים צעירים, האחד בתיכון והשני באוניברסיטה, נעים בעולם של חיפוש מתמיד אחר חברים וחברות המנגנים ניגונים שסבים וסבתות אינם יודעים לשמוע, ומדברים בלשון שזקנים נואשו מלהבין, וחולמים חלומות שדור הזקנים לא העלה על הדעת שהם קיימים לא בין הפרות השמנות ולא בין הרזות, והם אינם מתקשרים אלא התקשרויות טקסיות, ימי הולדת, חגים וזמנים, ברוך השם, תקשורת שכולה שמחות וששון.

והנה מה שרשמנו אחר השיחה האחרונה, מילה במילה, תחילה עם הקטנה ולאחר מכן עם הגדולה.

אני: שלום, עם מי יש לי הכבוד לדבר?
י': איתי (אומרת את שמה). כי אתה התקשרת.
אני: נכון. לא הייתה תשובה. חשבתי שאת לא בבית.
י': הייתי אבל בדיוק כשצלצלת שתיתי מיץ.
אני: את לא שומעת כשאת שותה?
י': סבא, אני כן שומעת, אבל אני לא שותה על-יד הטלפון.
אני: והנה אחר רגע את מצלצלת אלי. איך ידעת שהיה צלצול ואיך ידעת שאני צלצלתי?
י': אחותי שמעה ואמרה לי. המספר שלך היה על הנייד שלי. לא חוכמה. קלי קלות, אני לוחצת והנה אתה.
אני: את יודעת איזה יום היום.
י': כן יש לנו טקס. עוד מעט בשעה שמונה. גם ההורים באים.
אני: לכבוד מה הטקס?
י': לכבוד כל מי שמת בשביל ישראל.
אני: זה עצוב מאוד.
י': כן, אבל זה בשביל כולם. זה הטקס של כולם.
אני: במשפחה שלנו יש מי שמת בשביל ישראל?
י': לא בשביל ישראל. בגלל מחלה. זה לא נקרא היום.
אני: את יודעת שהיה לי אח שנהרג במלחמה?
י': כן. אני יודעת איך קוראים לו. אימא סיפרה לי. אבל היום זה לא בשבילו. היום זה בשביל כולם.
אני: את עצובה בשביל כולם?
י': בשביל זה יש טקס.
אני: יש לך תפקיד בטקס?
י': בטח.יש לי תפקיד לבוא לטקס.
אני: את משתתפת? את עושה משהו?
י': כן.
אני: מה את עושה?
י': אני מסתכלת.
אני: אחרי הטקס יהיה יום עצוב ומחר בערב יהיה שמח. את יודעת למה?
י': כי זה עצמאות. אתה יודע כי גם לאימא שלי יש היום יום הולדת?
אני: בוודאי. את שמחה שיש למדינה יום הולדת?
י': כן. כי היא נולדה.
אני: את שמחה שהמדינה נולדה?
י': כן, כי אחרת לא הייתי פה.
אני: ואת שמחה שאימא שלך נולדה?
י': בטח. אם היא לא הייתה נולדה, גם אני לא הייתי נולדה.
אני: את שמחה שאני נולדתי?
י': בוודאי. אם אתה לא היית נולד אז סבתא לא הייתה הסבתא שלי והאימא שלי לא הייתה האימא שלי וגם האבא שלי לא היה האבא שלי ואחותי לא הייתה האחות שלי, ואם אתה לא היית נולד לא היה לי את אף אחד. ככה זה סבא. מה לא ידעת?....
אני: טוב שאמרת לי. את יכולה לתת לי את אחותך?
י' (קוראת בשמה של אחותה): סבא רוצה לדבר איתך. סבא...Bye ....

ר': שלום סבא. מה שלומך?
אני: טוב תודה. שלומי טוב. את יודעת איזה יום היום?
ר': כן, יום ראשון.
אני: שאלתי מה מיוחד היום.
ר': יום הזיכרון לחללי צהל.
אני: נכון. מה זה חללי צהל?
ר': זה כשבני ישראל היו בגטו והרגו להם את כל החיילים והקימו מדינת ישראל.
אני: בגטו זה יום השואה ילדתי.
ר': כן אבל חללי ישראל זה החיילים בגטו. זה כבר ככה.
אני: במשפחה שלנו יש חיילים שנהרגו?
ר': כן אח שלך. איפה הוא נהרג?
אני: בירושלים.
ר' (בצהלת ניצחון): יש!!! בירושלים! אני רוצה לראות אותו. אף פעם לא ראיתי אותו.
אני: הוא קבור בירושלים. אי-אפשר לראות אותו.
ר': אני רוצה לראות את הקבר שלו.
אני: יום יבוא ונלך שמה.
ר': אני רוצה לראות את הקבר שלו היום. אני רוצה לזכור אותו. גם אתה לא זוכר אותו. היית ילד קטן איתו כשהרגו אותו. איך אתה יכול לזכור אותו...
אני: אני אחיו הבכור. כבר לא הייתי קטן.
ר': אבל אני יודעת כי במלחמה היית ילד קטן. אימא סיפרה לי..
אני: זה לא אותה מלחמה
ר': זה לא יכול להיות. כמה מלחמות יש?...

מילה במילה.

הקטנה חוגגת כל יום את חג היותה. יש משהו שקוראים לו אבל היום בעולם, אבל הוא לא שלה. הוא של כולם ומפני שהוא של כולם הוא של הטקס. זה לא אישי. לאישי יש מקום אחר, זמן אחר. אבל היא משתתפת. כי זה טקס של בית הספר. היא שייכת, ועל כן היא מסתכלת. ומסתכלת זה כל תפקידה.

הגדולה, היום הזה הוא כולו שלה. היא לא מחפשת את הטקס. היא מחפשת את הדוד הנעלם. היא רוצה לראות אותו היום. הוא לא נשאר ביום האתמול בו מצטופפת כל ההיסטוריה כולה מיציאת מצרים ועד למלחמה האחת בה מתחברות כל המלחמות. הוא בא משם. הוא פה. היא לא יודעת לומר כי היא גאה שיש לה דוד שבא משם, מיום האתמול ושהוא זכה להישג נכסף לכבוש את ירושלים במותו. אי-אפשר להגיד את כל זה אלא במילה אחת של היום יש! בא לבכות. אבל זה כל כך מצחיק...