כידוע, לכל מלה בלשון הקודש יש שורש בן שלוש אותיות, כך לפחות לדעת בעלי הדקדוק הספרדים. המדקדקים האשכנזים גורסים שיש גם שורשים של שתי אותיות ואפילו של אות אחת, אלא שגם הם מסכימים שרוב מוחלט של השורשים הוא בן שלוש אותיות. כולם מסכימים גם ששורשים רבים בלשון הקודש נושאים משמעויות שונות (ואף הפוכות). כמו לדוגמה השורש ח.ל.ק, שפירושו 'חלוקה' אבל גם 'החלקה' שלכאורה אין לה שום קשר לחלוקה. אלא שזה רק לכאורה, כי בהתבוננות לעומק - תמיד ניתן למצוא קשר בין משמעויות שונות של אותו שורש, אפילו אם המשמעויות הן הפוכות. כמו להשריש וּלְשָׁרֵשׁ, אלה שני פעלים מאותו שורש, הראשון במשמעות חיובית והשני במשמעות הפוכה. הראשון פירושו להכות שורש, לרכוש קביעות והשני פירושו עקירה יסודית, חיטוט אחר השורשים שלא ישאר מהם זכר. ושניהם משורש ש.ר.ש.
להחליק, זה אף פעם לא היה עניין נעים. בין אם החליקו בבוץ חלקלק או על קליפת בננה שהושלכה ברחוב, ובין אם נאלצו להחליק עניינים כדי למנוע או לרכך כעסים, פירושה של החלקה תמיד היה שנקלעו למצב לא נעים. כמובן, תמיד היו גם החלקות פחות בעייתיות; אומן שהקפיד להחליק את מעשה ידיו כך שישבה עינים ולב, מתווך (סרסור) שבשפתי חלקות קישר בין מוכר לקונה, ילדים שמחליקים (מתגלשים בלשונם) בחדווה במגלשה שבגן השעשועים, ועוד כהנה וכהנה. ו(ככל הנראה) תמיד היו גם אנשים, מבוגרים, שנהנו להחליק, החלקה מבוקרת כמובן, במורדו של הר מושלג למשל. ההחלקות האלה הפכו לתעשיה של ממש בדורנו זה ועד שיש אפילו ענף ספורט (או שמא אמנות?) שנקרא 'החלקה על הקרח'.
המשותף לכל אלה וגם להחלקות אחרות שלא הוזכרו כאן, בין אם החליקו מרצון ובין אם מאונס, הצד השווה שבהם היא העובדה שמדובר בהחלקה שסופה צפוי, ידוע. אבל יש גם לא עלינו, החלקות במדרון המציאות, במאורעות השוטפים של החיים. כי החיים האמיתיים בעולם הזה מחייבים טיפוס במעלה הר, ולעתים קרובות מדרונו של ההר הוא חלקלק, הטיפוס הוא קשה ומייגע וקשה להתמיד בו. על כן רק טבעי הוא שמדי פעם עוצרים למנוחה, אבל קורה שלא מצליחים לאסוף כוחות להמשך הטיפוס, אז נחים עוד קצת. אלא שאז מתחיל להציק המצפון, היתכן שויתרנו על ההתקדמות? הרי לא נוכל להרשות לעצמנו דריכה במקום, חייבים להתקדם. והנה לנו דילמה, לטפס - זה נורא קשה. להתקדם - חייבים. אז בואו נתקדם במורד ר"ל, העיקר להיות בתנועה.
האמור לעיל עלול להיות נכון לכל אדם וגם לכל חברה או מדינה, ועל זה מדברות שתי הפרשיות שאותן נקרא בשבת זו, בְּהַר סִינַי ו-בְּחֻקֹּתַי. ציטטנו בעבר את הפסוק הפותח את הפרשה הראשונה (ויקרא כ"ה) [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ואת זה המסיים את הפרשה השניה ואת ספר ויקרא כולו (שם כ"ז) [לד] אֵלֶּה הַמִּצְוֹת, אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה--אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּהַר, סִינָי. מעגל סגור שתחליתו וסופו בהר סיני. לומר לנו שיסוד הכל, שהתשתית הרעיונית לכל המצוות, האמורות בשתי הפרשיות החותמות את ספר ויקרא ובתורה בכלל, היא העובדה שניתנו למשה בהר סיני. מודעות לעובדה זו, היא שתיתן כח לטיפוס במעלה ההר ולהתגברות על כל הקשיים. ניתוק מתשתית זו או אף התעלמות ממנה, תוצאתן הנוראה מתוארת בפרטות בפרשה השניה, פרשת בְּחֻקֹּתַי.
הפרשה הראשונה מלאה במצוות שהחוקרים אוהבים לכנות חוקים סוציאליים, או בלשוננו, מצוות שבין אדם לחברו. למשל: [לה] וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ--וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. [לו] אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וכדי שלא נחשוב שמדובר בחוקים שתכליתם היא תיקון החברה בלבד ואנחנו רשאים לשנות בהם כרצוננו ובלבד שתישמר המסגרת החברתית, באה התזכורת: וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ. נכון שמדובר בתיקון חברתי, אבל כדי שיהיה לו קיום אמיתי הוא חייב להיות מושתת על וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ. הציווי הזה אמור לא רק ללוקח הרבית אלא גם לנותן: [לז] אֶת-כַּסְפְּךָ--לֹא-תִתֵּן לוֹ, בְּנֶשֶׁךְ; וּבְמַרְבִּית, לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ. וכאן באה שוב התזכורת הנצחית: [לח] אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים. מעניין הסדר בפסוק הזה; קודם כל שנזכור מיהו המצווה אותנו לנהוג כך - אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, סמכותו לצוות היא מכח העובדה - אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לאיזו תכלית - לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, ומה "הרווח" שלו - לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים. וכאמור, הביטוי לכך הוא שנסייע לחלשים שבחברה.
לרוץ על מדרון חלקלק
השבוע הזה הוא השבוע השישי בספירת העומר, ספירה שנמשכת שבעה שבועות, ובסך-הכל ארבעים ותשעה ימים. השבוע השישי הוא השבוע של ספירת היסוד ובו עלינו להתבונן ולזכך את המידה הזאת בנפשנו. לבחון עד כמה אנחנו מקושרים באמת לרבונו של עולם, למצוא את הפגמים בהתקשרות הזאת ולתקנם. זו משימה לא פשוטה בכלל, כי אדם קרוב אצל עצמו ונוטה למצוא צידוקים לכל מעשיו ודרכיו בחיים. ממילא קשה לאדם להודות באיזשהו פגם, קל וחומר בפגם כל כך מהותי כמו חיסרון בהתקשרות לבורא יתברך. אולי לכן סידרו לנו את שתי הפרשיות האלו בשבת של ספירת היסוד, ובפרטות - ביום הנצח שביסוד. שהרי ברוב השנים קוראים את הפרשיות האלו בשבת האחרונה של חודש איר, לקראת חודש סיון, החודש בו קיבלנו את התורה בהר סיני.
ההתקשרות לקב"ה, ועוד יותר הדבקות בו, מחייבת הסתכלות מתמדת כלפי מעלה, שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה (ישעיהו מ), הסתכלות שפירושה המעשי הוא התמדה בטיפוס במעלה ההר. בעבודת הנפש זה אומר לחוות בכל רגע נתון את הקשר עם מי ששוכן למעלה, שולט שליטה מוחלטת בכל המציאות המוכרת לנו ומהווה אותה בכל רגע מחדש, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם; לְכֻלָּם, בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ, אִישׁ לֹא נֶעְדָּר. ומי שמבטו מופנה כלפי מעלה ואינו מתרשם מהכוחות המנסים למשוך אותו כלפי מטה, מקבל מלמעלה כוחות להתקדם ולהתעלות. קשיי הטיפוס במעלה ההר אינם מרתיעים אותו והוא מתמיד בו אף בקטעים שהמדרון חלקלק עד כדי תחושת סכנה. בכך הוא גם מונע מעצמו את סכנת ההדרדרות במורד אותו הר.
מספרים על ר' מאיר מפרמישלאן שבאחד מימי החורף המושלגים היה הוא היחיד מכל אנשי העיר שהצליח ללכת בטבעיות במעלה ההר המושלג ולשוב לביתו בלי להחליק אפילו פעם אחת. אחרים שניסו - החליקו בשלג הקפוא ומחמת הסכנה הם ויתרו. אחר כך שאלו אותו איך זה שהצליח לטפס במעלה המושלג ולשוב בלי ליפול אפילו פעם אחת? ענה להם ש'כאשר קשורים למעלה - לא נופלים למטה. כאמור, ההחלקה במורד עשויה להעניק הנאה ניכרת למחליק. בגשמיות - ניתן להחליק בצורה מבוקרת, להיעזר באביזרים שונים לייצוב המחליק ואף לניווט דרכו, וכך מקבלים הנאה במינימום של סיכון. לעומת זאת ברוחניות - כשמתחילים להחליק או סתם להדרדר, אף אחד לא יודע איך והיכן זה יגמר. והמחליק עצמו - הוא אינו מסוגל אפילו לאמוד את מצבו.
פונים למורד מטעמי נוחות, כי שם נמצא הנתיב בו ההתנגדות קלה ביותר, וממשיכים כי כבר לא מסוגלים לעצור. או כי המדרון חלק מדי או כי הטיפוס במעלה, אחרי שכבר התרגלו לנוחות שבירידה, נראה מפחיד מאי פעם. ואצלנו - זהו הקשר הפנימי שבין החלקה לחלוקה. כי מרגע שהחליטו לוותר על חלקים מהארץ, ולא משנה מה היו הנימוקים להחלטה הזאת, בכך פנו למדרון והחלו להחליק. בשלבים מסויימים הייתה הרבה הנאה בהחלקה הזאת. זכו למחיאות כפיים מחמיאות והרגישו שהנה מקבלים אותם למשפחת העמים או לפחות לחבורה המצומצמת של הנאורים. הבעיה היא - ומזה מעדיפים להתעלם בשיטתיות - שהמלחמה האמיתית אינה בין אור לחושך אלא בין אמת לשקר. איש אינו אומר את האמת, שהארץ הזאת שלנו כי כך קבע מי שברא אותה, אותנו וגם אותם. פוחדים לומר את האמת כי עלולים להצביע עליהם כעל חשוכים...
כך הדדרדרנו למצב שבו, במרבית כלי התקשורת והאוניברסיטאות בעולם, מדינת היהודים מייצגת את החושך. היא היא החושך עצמו. ועוד מעט קט - בני האור בעיני עצמם, יכריזו עליה מלחמה. אומנם העובדה היא שבני האור האלה הם פשוט שקרנים, אבל הבעיה החמורה ביותר היא שאנחנו, כלומר המנהיגות וכלי התשקורת שלנו, מקבלים את השקרים שלהם ולא מעזים לומר את האמת בגלוי. חלקם, יש להודות, פשוט מסכימים עם אותם שקרנים. ממילא, כאשר מישהו, מנהיג, עיתונאי או סתם אחד שאיכפת לו, מעז לומר את האמת - הוא מוצג, באותם כלי תשקורת, כחשוך וכמסוכן לדמוקרטיה.
הנתיב הזה שהמדינה הולכת בו, המדרון החלקלק הזה, הוא נתיב של התאבדות לא עלינו. ידוע הרמז ש'איר' זה ראשי תיבות א'ני י' (ה') ר'ופאך. ואכן, תוכנן של שתי הפרשיות כולל מציאות של חולי עמוק ביותר ר"ל, שזה בערך המצב שלנו כעת, בצד מציאות של בריאות שלמה כאשר עושים את רצון ה' כפי שניתן למשה בהר סיני, כאשר בוחרים לטפס בדרך האמת. זו ההזדמנות שלנו, נקבל מחדש את התורה, נכריז בגלוי את האמת, הארץ הזאת שלנו כי כך קבע ה' יתברך בתורה, ואז אפילו השקרנים ישתתקו.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
