דבר ידוע הוא ש"רוח המפקד" נושפת בעורפו של כל עורך עיתון וממנו לממונים תחתיו. לכל מו"ל יש עניינים ואינטרסים כאלה ואחרים שהוא "מבקש" להם ביטוי בעיתון שבבעלותו הפרטית לחלוטין. עיתון 'הארץ' אינו שונה, ואפילו ממוקד ומצומצם הרבה יותר, מעיתונים אחרים בישראל בכל הנוגע ל"רוח המפקד". הקו של העיתון חד וברור, העמדות גלויות והמקצועיות הפרקטית בחלוקת העיתון למספר חלקים לפי נושאים, העיצוב, העימוד, הכותרות וכותרות המשנה, התחביר העברי, הפיסוק, התמונות וכל דבר שקשור בחיצוניותו של העיתון עשויים בקפידה. לעילא ולעילא. תאווה לעיניים.
באשר לתכנים, לא ניתן להימלט מהאמירה המתנשאת והרועמת שאין בלתהּ המאפיינת את העיתון. 'הארץ' הוא נחרץ וחד-משמעי! אין הוא סובל הפרכות וחולקים למיניהם. הכתוב מציג החלטה שיפוטית ערכית ברמה של החלטה שלטונית וכל שנותר לקורא הוא לקבל את הדברים בבחינת "כזה ראה וקדש". לא יעלה על דעת המפקד לקבל שהדברים לפעמים מורכבים מעט יותר, יש גישות שונות, נקודות מוצא קוטביות, פירוש אחר, היגיון מקומי לעומת האוניברסלי או סתם מקומה של האמת. זו שבאמת אין בילתהּ. השבוע, החליט המפקד לפרסם תחקיר מקיף במוסף מיוחד לכבוד החג, ולו שתי כותרות הצווחות ככרוכיות:
"חקירה נגדית"
"מוזיאון של אי סובלנות".
בכותרת המשנה נכתב בין היתר: "... מאחורי חומות פח בגובה 6 מטרים ובחסות אבטחה קפדנית, חפרו מאות עובדים 24 שעות ביממה במשך חמישה חודשים כדי לפנות מהמקום כל שריד - הארץ חושף לראשונה תמונות ועדויות מהחפירה הארכיאולוגית המפוקפקת ביותר בתולדות ישראל
- השתתפו בהכנת התחקיר: נטשה מוזגוביה, אסתר זנדברג, מאיה זינשטיין, ירדן סקופ ואביב שמידר..."
וּוַאי וּוַאי וּוַאי, אוֹי יוֹיְ יוֹיְ, אוי ואבוי, ואוֹיָה! זה לא צחוק! חמישה עיתונאים הופקדו על המלאכה. שמונה עמודים גדולים של 'הארץ' קובעים מפורשות שהתרחשה בירושלים עשייה כלשהי "המפוקפקת ביותר בתולדות ישראל"! כלומר, כל המעשים המפוקפקים שנעשו בכל תולדות ישראל מתגמדים נוכח הפרשה האיומה והנוראה הזאת. הואיל ואינני מאמין שיהיו קוראים רבים שינברו בתחקיר המשעמם הזה שקראתי את כולו, החלטתי לבדוק אותו מן היסוד ולשימו ללעג וקלס למשל ולשנינה. מראש. גם אני יודע לירות ורק אחר-כך לסמן את המטרה, אלא שכאן המלאכה הייתה קלה מאוד ורק ביקשה לה זמן.
נתחיל.
הכותרת באדום: שלב ראשון: "השלדים שמתחת לבירה". ("שלדים!" איזה פחד!) ועוד כותרת בגופן גדול יותר: "הפרויקט השאפתני שהפך את ירושלים לעיר ובלבה חומת פח". (זוכרים? ירושלים של זהב. איזו אנלוגיה גאונית - במקום "ובליבה חומה", "ובליבה חומת פח". מה יש לדבר, חכמי החכמים!) כותרת משנה: "מה בין רב בעל השפעה וקשרים ענפים בממשל האמריקני, בית קברות מוסלמי בן אלף שנה, האדריכל הנודע פרנק גרי וראש עיריית ירושלים לשעבר
אהוד אולמרט".
למרות שהניסוח בכותרת המשנה מורה על שאלה, לא הקפידו להציב סימן שאלה, והמשפט נקרא כקביעה נחרצת: יש קשר הדוק בין רב כלשהו, בית-קברות עתיק יומין ומיודענו אהוד אולמרט. כבר כאן אני מכריז בקול גדול שהציטוט "בית קברות מוסלמי בן אלף שנה" הוא שקר! לא היה ולא נברא! להד"ם! אני מזמין עלי תביעה: "... הדילמה המתעוררת בענייננו אינה קשורה בבנייה במתחם של בית קברות מוכר המוגדר ככזה על-פי ייעודו בתוכנית בנין עיר. היא מתעוררת בקשר למתחם שבמשך קרוב ל-50 שנה סווג כשטח ציבורי פתוח, ולאחר מכן כשטח המיועד לבניית חניון וסלילת דרך. היא מתעוררת לאחר שכל הליכי התכנון בעבר, לאורך עשרות שנים, התנהלו והסתיימו על בסיס ההנחה כי מדובר בשטח הניתן לפיתוח ולבנייה בלא מגבלה כלשהי של שימור. הוא הדין בתוכנית האחרונה להקמת המוזיאון, שההליכים בגינה התנהלו והסתיימו, וקיבלו תוקף סופי ללא מודעות לקיומם של שרידי קברים מתחת לפני השטח..." (סעיף 183 בעמוד 73 לפסק-הדין. ההדגשות שלי - ד"א)
זאת ועוד:
"מתחם המוזיאון הינו שטח שסווג מאז שנות ה-60 כשטח ציבורי פתוח, ונבנה עליו מגרש חנייה לרכב, ונסלל בו כביש. שימושי הקרקע במהלך כחמישים שנה תאמו את צרכי הפיתוח של המקום, ולא נועדו כלל לבית קברות. תוכנית המוזיאון הינה המשך ישיר של ניצול הקרקע במרכז ירושלים לקידום רווחת הציבור. תוכנית הבנייה של המוזיאון, ברובה הגדול, אינה משתרעת על שטחים שמצויים בהם שרידי קברים." (שם - כנ"ל)
הלאה:
הכותרת באדום: "שלב שני: עדויות מהאתר הסודי". ("סודי"? איזה סודי? מה סודי? מי לא ידע? מי הסתיר והסתתר?) כותרת גדולה יותר: "חמישה חודשים, מאות חופרים, מסביב לשעון, בכל מזג אוויר". כותרת משנה: "החפירה המרתונית סילקה אלף שנות היסטוריה והעבירה את שרידי הקברים לשטח חלופי בתוך בית הקברות המוסלמי. לראשונה נחשפות התמונות והעדויות של החופרים".
פשוט איום, ולא רק איום, אלא גם נורא! איום ונורא! אבל אם אין מדובר בבית קברות מקודש למישהו מה בדיוק הכילו אותן אלף שנות היסטוריה שסולקו בחפירה מרתונית? היסטוריה של מי? של מה? סתמו ולא פירשו. מי יכול היה להעלות על דעתו שיקום מישהו באמצע פסטיבל הגבינות ויטרח לחפש באתר בית המשפט העליון איזה פסק-דין בן 120 עמודים, יקרא אותו, ישווה וימצא את ההבדלים? כן אדוני המפקד, יש כאלה אנשים שסתם לא מאמינים לכם והולכים לבדוק:
"בענייננו, שטח מיתחם המוזיאון הופרד מבית הקברות המוסלמי בממילא כבר בשנות ה-60, וסווג כשטח ציבורי פתוח. בכך, נותק המתחם מבחינה תכנונית מאזור בית הקברות, ונפתח לפעילות תכנונית שונה ומגוונת. נבנה עליו מגרש חנייה רב-מפלסי לרכב, נסלל בו כביש, ותוכננו לקום בו בניינים רבי קומות. בעיני הציבור כולו, ובעיני העדה המוסלמית, שטח זה לא נחזה מזה עשרות שנים כחלק מבית הקברות, ולאורך כל הליכי התכנון שהתרחשו במתחם לאורך עשרות שנים איש לא כפר במצב דברים זה. לא רק שהמתחם לא זוהה עם אזור בעל קדושה דתית, ולא היווה מוקד שסביבו נוצרה זיקה רגשית כלשהי, אלא הוא היווה מושא לתכנון לתכליות שונות לאורך עשרות שנים, בלא התנגדות מטעמים של קדושת המקום." (סעיף 248/4 בעמוד 99 - כנ"ל שם).
זאת ועוד:
"השטח הרלוונטי לענייננו, בו נמצאו שרידי קברים מתחת לפני הקרקע, מהווה כ-12% מסך כל מתחם המוזיאון המתוכנן לבנייה. מדובר בשטח קטן באופן יחסי, בשים לב לשטח הכולל של המיבנה המתוכנן. הפגיעה בכבוד המת במקרה זה מוגבלת בהיקפה. לא צפויה פגיעה פיזית בקברים; אין מדובר בבית קברות פעיל, אלא בשרידי קברים שהיו מכוסים בעפר במשך שנים רבות, בשטח שהיה מיועד למטרות שונות, ובוצעו בו פעולות בנייה וסלילה. מדובר בזהות בלתי מסוימת של קברים ונקברים ובעותרים ובקהילה שלא הייתה להם במהלך כל השנים שחלפו כל זיקה לאתר זה ולקברים מסויימים שבו." (סעיף 248/7 בעמוד 100 - כנ"ל שם)
כותרת באדום: שלב שלישי: התסבוכת המשפטית". (למה "תסבוכת"? מי הסתבך? מה הסתבך?) הכותרת המוגדלת: "בג"צ אישר להמשיך בעבודות על בסיס חוות דעת לא נכונה". וכותרת המשנה: "רשות העתיקות גנזה דוח חמור של ארכיאולוג בכיר, המתריע על חפירה רגישה, ועל כך שבשטח החפירה יש עוד כאלף שלדים ולא רק "שרידי קברים", כטענת הרשות".
רואים? יש עקביות. יש סדר בדברים. דבר דבוּר על אופניו. יש דוח חמור שרשות העתיקות גנזה ויש חוות דעת לא נכונה שהגישה. מה פשוט מזה? אך דא עקא, אותו "ארכיאולוג בכיר", סולימני שמו, לא היה בדיוק "עובד מצטיין ממושמע" ויש לפקפק בדבריו כפי ש'הארץ' מפקפק בזכותה של רשות העתיקות לגנוז דוח לא ראוי בעיניה. וכך נכתב ב'הארץ' עצמו בהמשך: " פרשת מוזיאון הסובלנות הייתה רק הראשונה מתוך שורה של סכסוכים בין סולימני לבין הממונים עליו ברשות העתיקות, שבסופו של דבר הביאו לפרישתו מהרשות. כיום הוא אינו מתפרנס מעבודה כארכיאולוג".
אבל 'הארץ' קובע קבע ויקבע תמיד איזוהי חוות הדעת הנכונה ואיזו הלא נכונה. מה זה חשוב מה קובעים שופטים? הם הוטעו! 'הארץ' חשף חושף ויחשוף! יש עוד חוות דעת, אבל השופטים דחו את הבקשה משום שהוגשה באיחור. מה זאת אומרת? אז מה אם הוגשה באיחור? 'הארץ' לא מסכים מכל וכל! בית המשפט חייב להישמע להוראות 'הארץ'. מיד ולאלתר! מי פה קובע?
מכל מקום בית המשפט לא נסמך רק על "חוות דעת לא נכונה" אחת, לדעת 'הארץ'. היו עוד חוות דעת בתיק הזה. לרוב. אולי גם הן "אינן נכונות". מי חכם ויידע? אתם מוזמנים לקרוא את פסק-הדין כולו. אסיים אפוא רק בעוד דוגמה קטנה (קיראו רק את ההדגשות באדום):
"בעלות המיזם הציעו שלוש אפשרויות עיקריות להעתקת הקברים ממקומם באמצעות שיטות חדישות למניעת חילולם: האפשרות הראשונה עניינה בשיטת החפירה הידנית, המקובלת באתרי קבורה בישראל כיום. בשיטה זו, החפירה מתבצעת בכלים עדינים לגילוי הקברים והשלדים, והעברתם לקבורה חלופית לאחר מיונם בצורה ידנית בלא פגיעה בשלדים או בקברים. חלופה זו נתמכה בחוות דעת מומחה של ד"ר אלון שביט מיום 23.3.06 (תת-נספח ב' לנספח א' להודעה המשלימה מטעם בעלות המיזם). האפשרות השנייה היא הקפאתו של תא השטח בו מצויות העצמות באמצעות צינורות מתכת המוחדרים לקרקע, המקפיאים את האדמה. לאחר פעולת ההקפאה, מוצא גוש הקרקע, שבתוכו הקברים והעצמות, כיחידה אחת, ללא מגע יד אדם, ומועבר בשלמותו לאתר קבורה אחר.
חלופה זו נתמכת בחוות דעת מומחה של המהנדס נצח משיח מיום 23.3.06 (תת-נספח ג' לנספח א' להודעה המשלימה מטעם בעלות המיזם). אפשרות שלישית שהוצעה על-ידי בעלות המיזם עניינה מערכת חיתוך מכנית, שבאמצעותה מתבצע חיתוך של הקרקע מכל צידי הקבר. לאחר מכן מורם הקבר אל משטח עץ, ומשונע ליעדו החלופי. גם אופציה זו מאפשרת מניעת מגע כלשהו עם הקבר או העצמות המצויות בקרקע. אפשרות זו נתמכת בחוות דעתו של המהנדס אילן שני מיום 20.3.06, והמהנדס דניאל שחם מיום 23.3.06 (תת-נספח ו' ותת-נספח ד' לנספח א' להודעה המשלימה מטעם בעלות המיזם). מאחר ששלוש אפשרויות אלו מצריכות את העברת הקברים לאתר קבורה חלופי, הציגו בעלות המיזם את מכתבו מיום 25.9.06 של הגנרל אבו ראשיד מהמרכז לפיתוח ושלום בעמאן, אשר הסכים לפקח על העברת הקברים והטמנתם במקום קבורה חלופי בהתאם לדין השרעי (נספח ב' להודעה המשלימה מטעם בעלות המיזם).
לחילופין, ובמסגרת חלופת העתקת הקברים, הציעו בעלות המיזם כי הקברים ייטמנו בעומק הקרקע במתחם המוזיאון עצמו. אפשרות זו נתמכה בחוות דעתו של המהנדס דניאל שחם מיום 23.3.06 (תת-נספח ו' לנספח א' להודעה המשלימה מטעם בעלות המיזם).
החלופה השנייה לטיפול בשרידי הקברים שהוצעה על-ידי בעלות המיזם היא בנייה ב"שטח הסגול", בו מצויים מרבית הקברים, תוך הימנעות מחפירה לעומק הקרקע, ותוך פגיעה מינימאלית בקברים הנמצאים במתחם. עם זאת, הפתרון בחלופה זו, כפי שהוצג בתחילה, חייב עבודות וקידוחים בשטח האמור. לעניין זה ציינו בעלות המיזם כי יידרשו חפירות מוגבלות בקרקע, וזאת בעיקר לצורך הקמת כלונסאות כיסודות לבניין. חלופה זו מצריכה שינוי תכנוני של החלק התת-קרקעי של המוזיאון, אשר על-פי התוכנית המקורית מיועד, בין היתר, לחנייה תת-קרקעית, כמפורט בחוות דעתו של האדריכל עופר קולקר מיום 5.1.06, אשר צורפה לתגובת בעלות המיזם (נספח ג' להודעתן המשלימה).
(סעיפים 16, 17, 18 בעמודים 8, 9, ו-10 - כנ"ל שם).
לסיכום, הסיפור הזה כמו הרבה סיפורים על הארץ הזאת, הוא רק מאבק אחד בין היהודים לערבים, מתוך אינספור מאבקים שהיו, עודם ועוד יהיו. היהודים רוצים להקים משהו, הערבים תמיד מתנגדים, יש להם כסף לעתירות וצווי ביניים והצקות והטרדות כמה שרק אפשר, ולרוב, הערבים מצליחים למנוע או לפחות לעכב, לגרום לנזקים, להוצאות - העיקר להפריע. גם לאדריכל המוזיאון נמאס כנראה מכל הכאב ראש הזה והוא פרש מן הפרויקט. בכל אלה הצליחו הערבים במשימתם להפריע. עכשיו, גם עיתון 'הארץ' נותן לזה יד. יופי.
