מסורתיות: התרגשות יהודית במדינת ישראל

זוגות זוגות טפפו הילדים פנימה, ולא ידענו מי מתרגש יותר - הם או הוריהם. ראש חודש סיוון, ימים מספר לפני חג השבועות הוא חג מתן תורה הוא חג הביכורים. והנה צאצאינו-ביכורינו משתתפים בטקס יהודי עתיק של קבלת החומש בכיתה א'.

צנצנת דבש זעירה שהביא בני לאחר מכן הביתה, "כי הדברים של התורה מתוקים בפה", אמר, ומיד התנגנו בראשי שורותיו של יהושע סובול ללחנו של שלמה בר על המנהג בכפר טודרא שבלב הרי האטלס (כמו בקהילות יהודיות נוספות), להכניס לבית הכנסת את הילד שהגיע לגיל חמש "וכותבים על לוח של עץ [...] את כל האותיות בדבש, ואומרים לו: חביבי, לקק! והייתה התורה שבפה מתוקה כמו טעם של דבש".

זוגות זוגות נכנסו פנימה, אל בית הכנסת הקרוב לבית הספר, בטבעיות של ילדים, לקבל את החומש. הנה ילדה עם צמות בהירות מבחינה באביה ופורצת מן השורה לחבקו, וילד שחום עגול פנים שעיניו ממלאות את פניו, וילדה חמודה כהת-שיער שלא הצליחה לעקוב אחר הנאמר, ואמה מגיחה מעזרת הנשים כל כמה דקות לכוונה ולהרגיעה, והילד שלי, היכן הוא? אה, הנה, יושב בשורה הראשונה ושקרבתי לצלמו, לחש לי "אבא, אימא לא שמה לי כריך בתיק". זה בסדר, בני, יש לכם מסיבה לאחר מכן. והורים מכל הצבעים והעדות והסוגים, ואימא יפה אחת שבראשית השנה שערה נשר, ועתה צימח לשמחת בנה הדואג, שממש עכשיו מקבל תורה אל מול עיניה המלטפות. אצלנו בעיר אחת בישראל, כמו בערים אחרות בעולם היהודי.

רחש בקהל, הרב הגיע, הדרת זקן לבן וחיוך מאיר. מספר לילדים עליו בהיותו ילד ועל האימא שאמרה שבחצות הלילה בחג השבועות נפתחים השמים והוא יוכל לבקש. כמה שנים לא הצליח להחזיק עצמו עֵר, עד שבערך בגילם של הילדים כאן, יצא בחצות החוצה ולא ראה דבר פרט לשמים זרועי כוכבים. "כן", אמרה אמו, "לא רק בחצות, אלא כל הלילה הם פתוחים לתפילותיך, בני". הרב הרים את ידיו ובירך את הילדים בברכת כוהנים מסורתית, "יברכך וישמרך, יאר פניו ויחונךָּ וישם לך שלום" עליהם ועל כולנו.

וכשיצאו מבית הכנסת, אחזו הורים בחופה ותחתיה צעדו חתני וכלות השמחה הקטנים בחזרה את בית הספר. ובכניסה לחצר עמדו כל תלמידי הכיתות הגדולות ומחאו כפיים לצעירים העוברים בתווך, "כל הילדים ברחוב, חגיגה גדולה עורכים", שהנה גם הם מתקבלים אל קבוצת הילדים הבוגרים, גם הם ראויים להחזיק בספר הספרים, גם עליהם מוטלת אחריות. ומה לנו חדשות היום, וויכוחי הפוליטיקה המיוזעת, אם ילדינו עוברים בסך, זוגות זוגות, ומתחברים לרצף הדורות של עמם, לקראת חג השבועות הקרב ובא.

ומה היינו אנחנו, עשרות שנים אחורה, בכיתה א'. האם אנחנו זוכרים? מה קורה לילד שאֵלו מראות השתייה שלו, תמונות התשתית של ילדותו? המבוגרים עושים טקס גדול מהעובדה שהוא מקבל ספר. בימי חייו הקצרים קיבל לא מעט ספרים, אז מה הסיפור המיוחד? זהו בדיוק. זה הסיפור המיוחד של כולנו; קבלת החומש היא מסירת הלפיד הבין-דורי הלאה, זאת ה"מסורת". זה ספר היסוד שלנו. שמרו עליו, עיינו בו, התווכחו איתו ושאבו ממנו עוז ונחמה. חומש בראשית, כמו התנ"ך כולו, הוא הספר הישראלי בה"א הידיעה, חוויית יסוד יהודית שכל ילד במערכת החינוך צריך לעבור. ולא מן השפה ולחוץ, אלא באמת לקרוא ולהכיר ולהיבנות על ברכיה של המורשת האדירה הזאת שבלעדיה איננו עם וגם ארץ אין לנו.

ואז פתחו הילדים את החומשים וקראו בקול רם ובטעמים, כולם ביחד, בנים ובנות, מהתחלה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו וָבוהו [...] ויאמר אלהים יהי אור" ועוד ועוד. ואצבעות קטנות רפרפו על המילים העתיקות וקול גדול ומתוק, קול תינוקות של בית רבן, בקע ועלה מבית הכנסת הקטן אצלנו בעיר, כמו שם בכפר טודרא שבלב הרי האטלס.