להודעה הקצרה הבאה אפשר לתת כותרת פשוטה - "דרושים מדליפים: "אם אתם עובדים עבור חברת BP (בריטיש פטרוליום) או עבור קבלן על אסדת קידוח במפרץ מקסיקו או באתר אחר, נשמח לשמוע מכם. ספרו לנו על תנאי עבודתכם, על המנהלים שלכם והציגו את הערכותיכם לגבי מה שמתרחש. לא נחשוף את זהותכם. התקשרו לטלפון 917-512-0254, פקססו ל-212-514-5250 או שלחו דוא"ל ל-Abrahm .Lustgarten @propublica.org".
כך נראית פנייה ישירה לגיוס מדליפים לסיקור סיפור התקשורתי הגדול ביותר שמעסיק בימים אלה את ארצות-הברית: האסון הסביבתי רחב ההיקף במפרץ מקסיקו, שנגרם עקב תקלה בקידוח תת-מימי עמוק שביצעה חברת הנפט "בריטיש פטרוליאום". מי שמנסה לשכנע כך עובדים למסור את המידע, ואולי אף להסתכן אגב כך בחשיפה או בענישה, הוא אתר התחקירים האמריקני "פרופובליקה". הפנייה הזו מתפרסמת כבר כמה שבועות בעמוד הבית של אתר התחקירים או בראש העמודים
המוקדשים באתר לסיקור דליפת הנפט הגולמי רחבת ההיקף.
מאז 20 באפריל, כאשר פיצוץ פתאומי באסדת הקידוח "דיופווטר הורייזן" קטל 11 עובדים והותיר בקרקע המפרץ פתח ממנו זורמת ללא הרף כמות עצומה של נפט, מלווה העיתונות כל שלב באסון האקולוגי הכבד. רובו של הסיקור בתקשורת האמריקנית מתמקד במה שנראה לעין: כתם הנפט המתפשט, הפגיעה בצמחייה ובבעלי החיים - פליקנים מכוסי נפט הופכים בימים האחרונים לסמל הדליפה - והנזקים הכלכליים לאתרי תיירות ולתעשיית הדייג. אבל ב"פרופובליקה" מעדיפים להתמקד, בהתאם לאני מאמין של האתר, לא בגלוי אלא בנסתר. בחשיפת מה שחברות הנפט, הממשלה וגורמים נוספים מבקשים דווקא להסתיר מן העין: המעשים והמחדלים שהובילו לאסון, וכן תקלות, שיבושים וכשלים שיאפשרו למנוע אירועים דומים בעתיד.
כמו בכל תחקיר אחר נדרשים מקורות פנימיים, שבלעדיהם לא ניתן לבצע עבודה עיתונאית של ממש. "פרופבליקה" מחפש איפוא עובדים שמוטרדים ממה שהם רואים סביבם על אסדות הקידוח במפרץ, וחשוב להם להביא את המידע לכלל הציבור. לעובדים הללו אסור להשמיע את קולם בפומבי, שכן החברות שמעסיקות אותם מעדיפות לשלוט על המסרים שיוצאים לציבור, לעטוף אותם במעטה סכריני של יחסי ציבור, ובעיקר להסתיר פרטים מביכים שעלולים לפגוע בתדמית החברה או במניותיה ואפילו לגרור מישהו לחקירה פלילית.
נדרשו לתחקירן אברם לוסטגארטן, שכתובת המייל שלו מופיעה בפניה למדליפים, כמה ימים עד שענה לפנייתי. די בצדק: לא סיפקתי לו מידע חדש בנושא שבו הוא עוסק באינטנסיביות כבר כמה שבועות. שאלתי אותו על הטכניקה של פנייה פומבית למדליפים-בכוח, ועד כמה היא מסייעת להם בתחקירים. לוסטגארטן השיב כי הם נוהגים מפעם לפעם לפרסם הודעות כאלה באתר, כמו גם במדיה חברתית וברשימות תפוצה של האתר, כדי לאתר מקורות. וזה עובד? "ההצלחה משתנה, תלוי באופי הפרויקט או הנושא", השיב. "אבל זה עבד בצורה מעולה בכמה מקרים". לפעמים, הסביר, אנחנו מנסים בדרך זו לגייס לא רק מקורות אלא גם אנשים בשטח, שיעסקו באיסוף מידע עבור האתר.
הפניה למקורות, שכותרתה המקורית הייתה Anonymous Tipline, מונח המשמש בדרך כלל למסירת מידע אנונימי למשטרה או לשירותי הרווחה, נועדה כשמה לקבל "טיפים" - מידע ראשוני, קצה חוט. לוסטגארטן ועמיתיו התחקירנים מנסים לעתים ליצור קשר חוזר עם הפונים, כדי לשאוב מהם מידע נוסף. "בתנאי שהם נשמעים לנו לגיטימיים ומעניינים", כתב. "אחרת הם בבחינת 'משאב אבוד'".
כבוגר בית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה, וכמי שפרסם תחקירים וכתבות בין היתר במגזין "פורצ'ן" ובעיתונים "ניו-יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט" מודע לוסטגארטן לאפשרות שטיפים אנונימיים ישמשו גם כלי בידי מי שמבקשים להפיץ במזיד מידע שגוי. פרשת זיוף כזו הטילה כתם מקצועי כבד וקירבה לקיצה את הקריירה של איש הטלוויזיה האמריקני דן ראת'ר.
ראת'ר שידר ב-2004 תחקיר שהתבסס על חילופי מכתבים שתיעדו כביכול את נסיבות התחמקותו של
ג'ורג' בוש הבן משירות קרבי בוייטנאם. העובדה שהמסמכים היו מזויפים התבררה רק במהלך שידור התחקיר ברשת סי.בי.אס: בלוגר שצפה בתוכנית איבחן כי הגופן שבו הודפסו המסמכים המפלילים כביכול, כלל לא היה בנמצא בעת שבוש לבש מדים.
איך אתם מתמודדים עם הבעיה הזו, שאלתי את לוסטגארטן. הוא איננו מודאג. "יש לעתים מקרים כאלה, אך הם נדירים וקל למדי לעלות עליהם", השיב. "איננו לוקחים את המידע שנמסר לנו כפי שהוא או מפרסמים מה שאנשים מוסרים לנו, אנו משתמשים בזה כקצה חוט להמשיך ולברר את העובדות בעצמנו. אם הטיפ שגוי, זה מתבהר מהר מאוד".
ומה באשר לסכנה שמסירת הטיפ האנונימי, המגע החוזר עמו ופרסום הידיעה יסכנו את המדליף? התחקירן האמריקני איננו נותן דוגמאות ספציפיות. "זה תלוי באנשים ובמצב שלהם, קשה לדבר על כך באופן כוללני", השיב.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
