ועדת השרים לענייני חקיקה, מי שאישרה הצעת חוק להחמרה בתנאי כליאתם של אסירי החמאס, היא, כנראה, הדבר הכי שלומיאלי שקיים כיום במדינת ישראל. לא בגלל עצם הרעיון שיש להחמיר את תנאי-הקייטנה שבהם שוהים מי שיצאו אל דרך הטרור, אלא משום עצם המחשבה שחקיקה מן הסוג הזה תקדם את שחרורו של גלעד שליט מחד-גיסא; ומאידך-גיסא, בגלל שמישהו בממשלה סבור שאדם שיוצא למלחמה על אמונתו ייבהל מן האפשרות שישללו ממנו כמה מן הזכויות.
בנימין נתניהו, מי שניסה כבר לפני שנים להאיץ במדינות המערב להילחם בטרור, בוודאי מבין כי מה שהציעה הוועדה שבראשה הוא עומד הוא בסך-הכל מעין 'כניעה' קוסמטית לדרישה פופוליסטית של רבים בציבור - שאין בה כל תועלת. תנועות-טרור אינן משנות את כללי המשחק כאשר מנסים לפייס אותן או 'להתלכלך' איתן.
מכאן, שאיש לא יטפח לנו על השכם אם נהיה נחמדים יותר או פחות כלפי הערבים. לא המחסומים הם הבעיה ולא תנאי כליאתם של האסירים ולא דרכי-גישה לכבישים סלולים היטב. דומה, שבעניין זה אנחנו לא צריכים להרחיק לכת. לא לפני הרבה שנים, בטרם-מדינה, נכלאו לא מעט צעירים יהודים בבתי כלא ובמחנות מעצר של שלטונות המנדט הבריטי. אף אחד מהם לא זכה בתנאים המפליגים שאותם מבקשת כעת ממשלת ישראל לשלול מאסירי-הטרור שהיא מחזיקה, ובכל זאת, לכולם היה ברור שזאת היא הדרך - ושאין בלתה. לא חברי האצ"ל ולא חברי הלח"י לא חשבו לרגע אחד להרפות מן המאבק למען גירוש הבריטים ולשם הקמתה של מדינה יהודית. גם כאשר חבריהם הוצאו להורג הם לא הניחו את נשקם.
אינני מבקש, חלילה, לעשות אנלוגיה בין אותם צעירים יהודים לבין אנשי החמאס, ולו רק בגלל עצם האכזריות הברוטאלית, חסרת הרחמים, שמבקשת לטבוח ביהודים באשר הם ורק על שום היותם יהודים, המלווה את המאבק הערבי ב'כובש הציוני' מאז שחר הקמתה של תנועת השיחרור היהודית-ציונית. אבל מה שבכל זאת אפשר ללמוד משנות המאבק הארוכות הוא, ששום ניסיון להתנחמד עם הערבים לא יצלח. לא התייחסות אנושית לאסירים ולא נסיגה משטחים לטובת פיוס וירטואלי ולא שום דבר. כולם, אבל כולם, לא רוצים בנו פה בשום תנאי. הם אומרים את זה בגלוי, אף שפה ושם יש הצטעצעות במילים. הרי עוד בשנות השלושים של המאה הקודמת היה זה 'המופתי של ירושלים' מי שחבר להיטלר, הצורר הנאצי, כדי להאיץ בו להגיע לארץ-ישראל על-מנת להשמיד בה את היישוב היהודי דל-הכוחות ושוחר השלום.
לא הייתה אז שום בעיה של 'כיבוש' שטחים ערביים, לא בחברון, שיהודיה נטבחו על טפיהם ונשותיהם, ולא בירושלים ולא בצפת. השנאה היוקדת ל'כובש הציוני' מפעפעת מאז ומתמיד בערבים - ושום ניסיון לפייסם לא יצלח. לא נסיגות נוספות ולא שיחרור של אסירים; לא החמרה בתנאי מאסרם ולא הקלה בהם. הם יצאו לדרך הטרור מתוך אמונה שארץ-ישראל כולה, עד לחוף הים התיכון, היא שלהם. אז למה, בעצם, שלא נכיר במציאות הלא-סימפטית הזאת ונפסיק לשחק במשחקים של נאורות-לכאורה. אסור לנו להיות כאלה. איננו מתגוררים במרכז אירופה הליברלית-לכאורה. האמנות הבינלאומיות נועדו למצבים אחרים ולמקומות אחרים. את הערבים הן לא מעניינות.
המאבק הוא לחיים ולמוות - וכל ניסיון ליצור כאן מציאות אחרת נדון מראש לכישלון. גם במחנה השמאל כבר מבינים את זה. לקוות זה נחמד - אבל להיות טיפש זה מסוכן.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
