בעקבות המהפכה הצרפתית והחוקה האמריקנית, קודמו זכויות הפרט והועדפו, במקרים רבים מעל זכויות הכלל.
זכויות שונות כגון: חופש הדיבור, חופש התנועה, הזכות לכתוב ולפרסם כל דבר, לדעת כל דבר, להיות בעל רכוש לעסוק בכל עבודה, להצביע בבחירות ועוד כהנה וכהנה זכויות שנראות כיום כמובנות מאליהן ומעוגנות בחוקים שונים היו בלתי-סבירות ובלתי-מקובלות לפני המהפכות שצוינו לעיל.
נכון, עדיין רבות הארצות שאינן מיישמות רבות מהזכויות האלה, אך המגמה ברורה. יותר ויותר זכויות אזרח מוענקות ליותר ויותר אנשים בעולם.
אך בעשרות השנים האחרונות אנו עדים לתופעה חדשה, תופעה שהייתי מכנה אותה "צרות של עשירים". אותם האנשים, או הגופים שמטיפים ופועלים בגלוי לשימור ומימוש זכויות אלו הם אלו שמשתמשים בזכויות בצורה מעוות לקידום השקפת עולמם האישית.
מדינת ישראל, כמו רוב מדינות העולם, מתירה כניסה חופשית לכלל תושבי כדור הארץ, לעיתים נדרש אישור כניסה, לרוב לא, אך הכניסה לתחומי מדינת ישראל היא קלה מאוד. ישנם אנשים לא מועטים, תושבי מדינות שונות, שמנצלים זכות זו, להיכנס למדינת ישראל, לא לשם טיול, נופש, עבודה או עסקים, אלא לשם ביצוע פעולות שונות כנגד המדינה כגון הפגנות וארגון תושבים מקומיים לפעולות כנגד המדינה.
הדוגמאות ידועות ואנו רואים זאת בכל יום שישי בהפגנות ליד גדר המערכת בכפרים ערביים שונים. אין חולק על זכותם של התושבים המקומיים להפגין ולמחות על פעולות שונות של המדינה, אך השתתפותם הפעילה מאוד של תושבים זרים שמנצלים את הזכות שהמדינה מעניקה להם להיכנס בקלות לתחומיה מהווה ניצול ציני של זכות זו.
כפעולת נגד לניצול ציני זה של הזכות החופשית להיכנס למדינה ולפעול כנגדה מכינה המדינה רשימות של אזרחי חוץ שיש סיבה סבירה לחשוד ב"כנות" כוונותיהם בהיכנסם לארץ.
בין היתר הועלו לאחרונה שמותיהם של ליצן ספרדי ונגן חליל רומני מפורסם שכניסתם לארץ נאסרה. מי שיבדוק ימצא, ששני האנשים הללו פעילים במפלגות, בארצותיהם, בעלות מצע אנטישמי והעוסקות בפעילות אנטישמית מעשית כנגד היהודים בארצם.
האם ראוי שאנטישמים פעילים יוכלו להיכנס בחופשיות לארצנו? לטעמי, לא.
המידע הוא צורך חיוני ביותר לניהול חיינו. בגלל חיוניותו הרבה, חשיבות אמיתותו ודיוקו הם בעלי השפעה חזקה מאוד על מעשינו, הן ברמה היומיומית והן ברמה הכללית. מי שאחראי על העברת המידע החיוני הזה הוא התקשורת. לכן חשיבותה ותפקידה בחיינו גדולה מאוד.
ידיעה תקשורתית מורכבת מכותרת, כותרת משנה, משפטים מודגשים מפאת חשיבותם והמאמר בכללו.
רוב הציבור קורא את הכותרת וכותרת המשנה, חלקו מתעכב גם על המשפטים המודגשים, מעטים קוראים את כל המאמר. לכן יש חשיבות רבה שהמאמר ויתר ההדגשים ישקפו את הנאמר בכתבה.
אך, בשנים האחרונות אנו רואים במגמה גוברת של עיתונאים ועורכים המנסים באמצעות הכלי התקשורתי שהופקד בידם להעביר לנו את השקפת עולמם האישית. איך שום דבר רע בכך אילו הם היו כותבים זאת תחת הכותרת "דעות", אך הם נוקטים בשיטה שונה.
הכותרת וכותרת המשנה "מגויסות" להבעת דעתם האישית על נושא הכתבה ורק ב"מעמקיה" מופיעות העובדות הנכונות, כך שהקורא התמים והנחפז החולף היעף על עמודי העיתון מקבל מידע מעוות שאינו משקף את המציאות אלא את השקפת עולמו הפרטית של העיתונאי או העורך וכך הוא (הקורא התמים והנחפז) אמור לגבש את השקפת עולמו. וזהו הניצול הציני והמכוער של זכות הציבור לדעת.
אנו עדים לתהליך זה לא רק בעיתונים אלא גם ברדיו כאשר, בעיקר, קרייניות די בינוניות עם השקפת עולם אישית שלא בגרה מכיתה י' נותנות הקדמה לראיון עם פרופסור ומילות סיום וסיכום שבעצם מבטלות את הנאמר בראיון ומשאירות את המאזין עם השקפת עולמה של הקריינית או הקריין. אותו הדבר גם בערוצי הטלוויזיה כאשר קריינים וקרייניות שהובאו אך ורק בגלל מראם החיצוני ונעימות דיבורם נותנים בסיום הכתבה משפטים קצרים או מביאים הבעת פנים שמשקפת את דעתם האישית על הנאמר ובצורה זו מעוותים את תוכן הכתבה.
מי שגילו בשנים האחרונות את התועלת שניתן להפיק מהתקשורת הם חוקרי המשטרה. בדרך-כלל חקירותיהם מתחילות ברעמים ובברקים ולאחרונה גם בשיטת מאסרים חדשה שמתבצעת בשעה חמש לפנות בוקר כאשר החשוד ובני ביתו מתעוררים בבהלה לקול הלמות השוטרים בדלת וכאשר פותחים אותה מצפים להם מצלמות כל ערוצי הטלוויזיה, או על-ידי מעקב אחר החשוד במכוניתו, עצירתו בדרך ראשית, הוצאתו ממכוניתו ומאסרו לעיני עשרות נהגים, עוברי אורח נדהמים ומשתאים וכמובן צלמי עיתונות ועיתונאים "מובחרים".
אך מאחר שהחקירות בדרך-כלל מולידות "עכברים" קטנים ועד שבית המשפט פוסק עוברות שנים ובינתיים החוקרים כבר "נשכחים", הרי "הומצאה" שיטה חדשה. כל יום יש הדלפה משטרתית חדשה לתקשורת, לרוב הכוללת פרטים מדויקים מפרוטוקול החקירה, מסקנות החוקרים כאילו החקירה נסתיימה והם כבר "שפטו" את הנאשם והמלצות להעמדה לדין כאילו הם פרקליטים.
דוגמה מוחשית, הגובלת בגיחוך, הייתה בחקירה האחרונה על "פרשת
הולילנד". מספר פעמים הופיעה בעיתונות צילום של ספח-שיק שניתן על-ידי מתווך לשוחד שהוא גם עד המדינה ועליו מופיעות האותיות "א"א". מאחר שיש א"א אחד ידוע מאוד ואשר קרוב לפרשה, הרי החשד מיד עבר אליו ומחשד מהר מאוד להאשמה שפסק דינה ידוע וברור מראש.
הכוונה הייתה כמובן לראש הממשלה לשעבר,
אהוד אולמרט, למרות שמהרגע הראשון היה ברור למשטרה שהכיתוב אינו מכוון אליו, הדלפת הצילום הייתה יזומה ושום הבהרה, למרות הכתבות הרבות בעניין, לא באה מצד המשטרה. נוח היה לה שיחשבו שא"א הוא אולמרט זה הוסיף הרבה יוקרה לחוקרים "המוכשרים".
כדאי לחזור ולציין בהקשר זה שכל זמן שאולמרט היה ראש הממשלה הוא נחקר מדי שבוע, כמעט, בדיווח מפורט בתקשורת מתי החוקרים באים לביתו ומתי הם יוצאים משם, כאילו שיש לזה חשיבות כלשהי. אך מיום שפסק להיות ראש ממשלה, לא נחקר, אפילו פעם אחת (מלבד השבוע).
זה עוד שימוש ציני שגופים שאמורים לשמור על חופש הדיבור וחופש המידע, עושים בכלי ה"קדוש" הזה שנקרא תקשורת. פעולה זו לא יכלה להתבצע אילו האמונים על הכלי, העיתונאים והעורכים, היו פועלים בנאמנות, באמינות ובתום-לב.
זהו מקבץ קטן וזעיר של זכויות אזרח שהאמונים על שמירת הזכויות עושים בהם לקידום עניינים אישיים.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
