השידור הכפייתי העניק חשיבות מופרזת לפלנגת השלום, שעשתה קולות של מהטמה גנדי אך הרביצה כאחרון סוחרי הסמים. לאות מחאה על הצביעות הגלובלית והשלכתו של לוחם השייטת מהסיפון, שהזכירה את השלכת היהודי הנכה מסיפון ה'אקילה לאורו', משליך טור זה מסיפונו את נושא המשט. במקום לשוט, יטוס הטור אל מועדון ביזארי שפועל בקצה היקום המוסיקלי, אך זוכה לרייטינג של 120 מיליון צופים - מועדון האירוויזיון.
פגשתי עץ מוזר: מענפיו משתלשלים 'נקניקים' חומים אימתניים, כל אחד מהם באורך 80-70 ס"מ ובקוטר 3-2 ס"מ. 'עץ הקבנוס', אני מכנה אותו, משום שבשכונה שלי אין בוטניקאי-מקוף המשיב לתהיות אזרחים (הגם שלנוכח גובה הארנונה בשכונה זו, מן הראוי שהעירייה תשגר בוטניקאי-מקוף וקוסמטיקאית-מקוף גם יחד). האירוויזיון מזכיר לי את עץ הנקניקים הנ"ל: שניהם מגוחכים, אך מלבלבים מדי שנה ומצמיחים פירות-סרק משונים.
אל שפל המדרגה הגיעה השנה צרפת, ששלחה חבורה אפרו-צרפתים שהמהמו "אולה-אולה", ונראו-נשמעו כמו אוהדי כדורגל שהתפרצו אל הבמה (חוץ מפיצוץ חזיזים, הם נתנו את כל השואו). זוהי אותה צרפת שבשנות השבעים שיגרה לתחרות הזמר נכסי-צאן-ויניל כמו 'הציפור והילד' (מארי מרים) ו'בובת קש בובת שעווה' שכתב סרז' גנזבורג, יהודי מוכשר, זיפני וחושני (לאונרד כהן גנב, לדעתי, לא מעט מסגנונו).
גם השנה תפקד האירוויזיון כמפגן יעלות-כרעיים. למעשה, כל הזמרות הצעירות נראו כאילו קנו את רגליהן הארוכות לאינסוף באותה חנות. אחדות מהן נארזו במחוך כה הדוק, שהוא כיווץ את מותניהן להיקף של דוּז-פּוּאָה. בהחלט אפשר לראות בשירתן נס רפואי. הברבי של אוקראינה נתנה הופעה של מקוננת זועמת. אולי היא שרה לזכר מיליוני האוקראינים שמתו ברעב בתקופת סטלין?
לצד קלישאות הברבי, נצפה חידוש: ריבוי של נערים מזמרים. הייתכן כי האיחוד האירופי הוריד את גיל גיוס החובה לאירוויזיון? ואגב נערים, עם כל ההערכה להראל סקעת, שגרונו תפקד כמאיץ חלקיקי פאתוס, התרשמתי יותר מהנציגה האלבנית, ששרה לא פחות טוב ממדונה, ומנציגות אירלנד ואיסלנד, שבקולן הבשל אפשר לזהות ניחוחות רגש וחוכמה, לצד עפיצות קלה של הומור.
בסופו של יום המשט שידר ערוץ 1 את הסדרה המצוינת 'אפוקליפסה', המשרטטת את מהלכיה של מלחמת העולם השנייה. בפרק נראו 50 אלף חיילים אמריקנים עולים על אוניות-ענק בדרכם להילחם (לצד הצרפתים) על צפון אפריקה, לבל תיפול בידי הנאצים. הסופר סנט-אקזופרי, שהיה בין החיילים שעלו על האוניות העצומות, כתב: "אנו יוצאים להילחם למען
כבוד האדם וחירות האנושות". האינטלקטואלים האירופים שעלו על האונייה הטורקית, ובהם סופר המתח המצליח הנינג מנקל (שכתב את הבלש 'וולנדר'), בטוחים שהם עושים אותו הדבר.
