"יש לפעמים שאני נתקף דיכאון מול מה שקורה במדיום שלנו. אומנם אני מצדיע לתרומת הרשתות המסחריות לטלוויזיה בישראל בכל תחומי היצירה, אבל חבל שיש כל-כך הרבה תוכניות ירודות בהשוואה לתוכניות-איכות שנער יספרם" - כה אמר "מר טלוויזיה",
חיים יבין, במעמד קבלת תואר דוקטור לשם
כבוד באוניברסיטת בן-גוריון, לפני חצי שנה, ככתוב בספרו "עובר מסך", שהופיע בימים אלה בהוצאת "ידיעות ספרים". עד כדי כך? - אני תוהה.
"כן, עד כדי כך!" יבין חוזר על הדברים. "זאת אמירה אפילו די מדויקת אם כי קצת כוללנית. למעשה, לא הכל רע. הערוצים המסחריים, כולל הכבלים, נתנו לתעשיית הטלוויזיה דחף גדול מאוד. הם קידמו הן את הדרמה, הן את הקומדיה, הן את הסאטירה, הן את הדוקומנטציה, הן את החדשות, בקיצור את כל התעשיה ולא רק בתכנים, אלא גם בטכניקה. אם יש היום פריחה בקולנוע, היא באה בעקבות מה שקרה בערוצים המסחריים. מצד שני, רוב החומר שמשדרים בטלוויזיה לצערי הוא חומר שבמקרה הטוב הוא בינוני ודי סתמי שלעתים קרובות מזכיר שטיפת-מוח, שלא לדבר על הפרסומות. זהו גשם שוטף של דברים שלא מעט מהם בעצם דברי-הבל".
כשאתה מתאר את "הישרדות" ואת "המירוץ למיליון" כתוכניות-ריאליטי נמוכות מצח ועתירות שרירים, ברצונך לטעון שאינך צופה בהן ובשכמותן?
"מעולם לא טענתי כך. אם לא הייתי צופה באותן תוכניות, לא הייתי כותב מה שכתבתי. מבחינה הפקתית מדובר כאן בהישגים, אבל מבחינת התכנים, אני לא חושב שצריך להראות איך אוכלים ראש של כבש בתחרות, או את כל האינטריגות של '
האח הגדול' . גם אם זה מושך צופים, מדובר בסך-הכל במציצנות".
והעונה החדשה של "הישרדות"?
"כנראה, אראה קטעים עד שזה יתחיל לשעמם אותי. כמה זמן אפשר לראות אנשים זוחלים בבוץ? בסיכומו של דבר אני, אדם ככל האדם, לא פטור מלראות את הדברים האלה".
מה שורש הרע בטלוויזיה המסחרית?
"הדבר נורא פשוט. במדיום הזה בעולם קפיטליסטי שבו אנחנו חיים התחרות בין הטאלנטים מורידה את הרמה. שם המשחק הוא רייטינג. כדי להשיג אותו, מורידים את הרמה, אלא אם כן יש מראש נכונות לוותר על רבים מהצופים. אם בעבר נאבקנו נגד המעורבות הפוליטית בטלוויזיה, שעדיין קיימת אם כי בצורה מתוחכמת, היום התחרות המסחרית, שיש לה מטרה אחת וזה לעשות כסף - פוגעת. הנכונות להוריד את הרף כדי להכות את היריב מבחינת אחוזי הצפייה ניכרת".
מועצת הרשות השנייה ממלאת את תפקידה בפיקוח על הרשתות המסחריות?
"חלקית. למועצת הרשות השנייה אין שיניים. יש פה מעגל קסמים. למעשה, הרשות נמצאת באותו מחנה שבו נמצאים הזכיינים. כולם מעוניינים שהעסק יצליח, ובצדק. אבל ככל שאומרים שהעיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, נראה שיש להפקיד איזשהו כלב-שמירה על כמות הכסף שהולכת ליצירה בטלוויזיה המסחרית. לא סתם זעקו ארגוני היוצרים למיניהם. אם מוציאים מיליון שקל על 'הישרדות', לא היה עדיף להשקיע בדרמה טובה או בדוקומנטציה טובה? אומנם צריך לבדר. הבידור הוא החמצן של הערוץ המסחרי ושל המדיום. אבל מישהו צריך לפקח שלא תהיה פה השתוללות. אם לא כן, נגיע לבלגן טוטאלי בערוצים המסחריים".
ואז מה?
"יש צורך ברגולטור שישגיח שלא כל אחד יעשה כטוב בעיניו. אם לא כן, נגיע למצב שקיים באי אלה מדינות בעולם, בוודאי איטליה, שם כל אחד עושה מה שהוא רוצה. אם ננסה לחקות אותם, נגיע מהר מאוד ללגיטימציה אפילו של תוכניות פורנוגרפיות".
באופן לא מפתיע התייחסת בנאום באוניברסיטת הנגב גם לערוץ הציבורי שבו צמחת. כשאמרת שם "לבי כואב על מה שקורה בערוץ הראשון", עד כמה זה באמת כואב לך שנתיים ורבע לאחר שנפרדת מהמסך במילים "ערב טוב, סיימנו"?
"באופן אישי אני לא מפסיד על זה שינה, אבל יש לי תסכול על שהערוץ הזה, שהיה לי חלק מסוים בו, לא מצליח עם רפורמות, בלי רפורמות, לצאת מהבוץ. לדעתי, שורש הרע הוא שמה שלא יהיה, הפוליטיקאים בסופו של דבר מנהלים את הערוץ הציבורי. גם אם תהיה רפורמה, אני לא מאמין שהפוליטיקאים ירפו אי פעם מהשליטה בערוץ 1, למרות שכיום הוא כבר לא מהבולטים בערוצים וערוץ הבית הוא בעצם ערוץ 2. לא משנה באיזו מפלגה מדובר, כולם רוצים לבחוש בקלחת.
"צא וראה מה קורה שם. ראש הממשלה נתניהו מינה את
יולי אדלשטיין הן כשר ההסברה והן כשר הממונה על
רשות השידור, דבר שכלעצמו מגוחך עד להדהים. ניחא, אדלשטיין דווקא אדם נחמד, אין לי טענות כלפיו וכנראה הוא גם חרוץ מאוד. כשאדלשטיין החזיר את המפתחות, לאחר שלא התקבלו הצעותיו, ביבי לא נחה דעתו עד שמינה את עצמו כשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. חוקקו אותו על בסיס מה שהולך בבי-בי-סי. אבל מה לעשות שאנחנו לא הבי-בי-סי, גם לא בריטים אלא יהודים שמתרוצצים אחד עם השני. אם ישאלו אותי, עדיין אפשר לשנות אם האנשים אכן יחשבו על השידור ולא על עצמם ובלי פוליטיקות.
"אני חייב להתייחס גם לאלה הטוענים שלא צריך שידור ציבורי. וחינוך-חובה כן צריך? איזה מין שטויות אלה?! הרי אנחנו חיים במדינה שבה שום דבר לא מובטח ולמעשה אנחנו חברה בהתהוות, שבה כל אחד מושך את השמיכה לכיוון שלו. לכן, צריך שידור מרכזי חזק וציבורי, כשם שיש צורך בחינוך מרכזי ולא כפי שכעת החרדים נמנעים מללמד את לימודי הליבה".
לאחר כל העיטורים שבהם עוטרת, עם פרס ישראל כגולת הכותרת, מדוע כתבת את ספרך?
"כתבתי את הספר מפני שלא הייתה לי ברירה. הוא ישב בתוכי והייתי חייב להוציא אותו. כשסיימתי לפני המון שנים את תפקידי כמנהל החדשות, פגש אותי המו'ל אהד זמורה על מדרגות בית סוקולוב. בעקבות מאמר שפרסמתי נגד הנסיונות לשלול את
חופש הביטוי מאיתנו, ברשות השידור, הוא הציע שאפרסם ספר בהוצאה שלו. מאז זה לא יצא לי מהראש. כתבתי, התייאשתי וכתבתי. הספר נכתב בהתפרצויות כאלה".
רצית להשאיר אחריך את גרסך להתרחשויות בטלוויזיה?
"במידה מסוימת כן. רציתי שהגרסה שלי תיזכר. מהתגובות הראשונות שקיבלתי עולה התפעלות לגבי הזיכרון שלי והדיוק בפרטים. 'זה ספר היסטורי', אפילו אמר לי
עוזי פלד. ואולי זה לא במקרה. עבדתי בטלוויזיה לא מפני שחיפשתי ג'וב אלא כי זה יקד בדמי, סליחה על הביטוי. את רוב חיי הקרבתי למען העניין הזה עד שאני זוכר הכל, כולל תמונות מלפני עשרות שנים, כאילו התרחשו אתמול".
זה לא רק הזיכרון, אלא קסום בעיניי ההומור שאתה מפגין בספר, הרבה פעמים על חשבון עצמך, כולל חשיפת חולשות שלך. לא חששת מכך?
"האמת היא שפה ושם חלפו לי מחשבות כאלה, אבל או שאתה כותב את הספר או שלא. הגיע הזמן לעשות חשבון-נפש. תסלח לי על שאני משוויץ בענוותי, בבחינת פה גר הצנוע הידוע, אבל אני מספיק מבוגר ומספיק מנוסה כדי שאוכל לצחוק מעצמי ובוודאי ובוודאי לבקר את עצמי. עשינו המון שגיאות. חטאנו בהרבה היבריס, יומרות וגאווה. כולנו, כולל הגנרלים של ערב מלחמת יום הכיפורים שאמרו 'אנחנו הצבא הטוב בעולם ומי המצרים האלה'. זאת אחת ממטרות הספר. אינני מכה על החזה של אף אחד מלבד החזה שלי".
לא רק חולשות, אלא גם סיכונים. מכירים אותך מכס מגיש החדשות באולפן הממוזג, אבל מהספר עולה חיים יבין אחר. זה שבלי לעשות חשבון נקלע לאש בג'נין במלחמת ששת הימים; זה שהצית בהיסח הדעת את מלחמת ההתשה בתעלה וזה שסיכן את עצמו תוך כדי הכנת סרט תיעודי בלבנון. לא הגזמת, חיים? הרי יש לך אישה וארבעה ילדים!
(צוחק) "שמע, אני לא צ'ה גווארה. בטח לא גיבור גדול ואמיץ במיוחד. בין אם נקלעתי לקרב על גדות התעלה או שהייתי בסרייבו או שנסעתי ללבנון אם לשים את היד על הלב, הלכתי לאן שהמצלמה הוליכה אותי. לא אשכח את הכניסה שלנו ללבנון בתקופה שבה סיכנו אותנו מטעני הצד. נסענו במרצדסים, לבושי שכפ'ץ ומול עינינו נגלה נוף של גן עדן ותוך כדי כך שאלתי את עצמי 'מה אתה צריך את זה? הרי בכל רגע עלול להתפוצץ איזה מטען-צד ולהעיף אותך לכל הרוחות!' למרות זאת לא הצלחתי לפחוד. עד כדי כך הייתי לכוד במשימה".
כזה הוא חיים יבין, 78, היינץ קלוגר במקור, שהכל כמו קרה במקרה לו, יקה במוצאו, המעיד על עצמו שמצד שני הוא היה ונשאר "סברה משולח ופרוע". נראה לו שאלמלא אותה הקלטת-אקראי ברשם-קול מגושם שנחשף במסיבה, אולי היה היום סופר, כפי שחלם להיות, עיתונאי, או שמא מורה. וייתכן שלא היה מגיע לאן שהגיע אלמלא נמאסו לו לילה אחד הזוועות שלהן היה עד כחובש תורן בתחנת מגן דוד אדום בירושלים, מה שהביאו להציע את עצמו לרדיו".
באותה מקריות נהיה מגיש החדשות של המדינה. תור אימתני התנחשל במבחני המסך למגיש בטלוויזיה שבחיתוליה, עד שיבין, עוזרו המתוסכל של המנהל הראשון של הערוץ הראשון, פרופ' אליהוא כץ, עבר שם כמו במקרה, נקרא להיבחן והתגלה ככוכב. "זאת הענווה שכמעט בלמה אותי", הוא שח. "לא היה מזיק שאותה תכונת הצנע לכת הייתה שורה על כמה ממנהיגינו, כמו נתניהו וברק. למה, מה קרה אם בחרו אותם לכנסת? ההיבריס אוכל אצלנו כל חלקה טובה. כל השוויץ הזה מגוחך וחסר טעם. אבל למען ההגינות והאמת אודה שפעם גם אני הייתי ככה. חשבתי, הופעתי בטלוויזיה, אואה, מי כמוני! אבל זה עבר לי..."
אפשר להיגמל מהמסך?
"עובדה, אבל קורה שפונים אלי עם 'מר יבין, אני רואה אותך ערב-ערב על המסך'. לא, אין לי כוונה לחזור גם אם הסכמתי להחליף פעם את ירון לונדון בערוץ 10. כולם יכולים להירגע. אני לא מאיים על-אף אחד, מה גם שאני עסוק כעת בהכנת סדרה מאוד יומרנית וקשה של שלושה סרטים על צה'ל ועל התפיסה הביטחונית שלנו ל'רשת' בערוץ 2".
כמעט לבסוף, אתה כותב: "לאורך דרכי הארוכה במקצוע, גם כמובן כצופה, נעצרתי לא פעם לשאול בשביל מה אני מבזבז את כל כוחותי ואת חיי על אותה קופסת-שוטים". כך תאמר על הטלוויזיה שמפרנסת אותך כל השנים?
"זהו ביטוי שהאנגלים משתמשים בו בלעג מסוים. מי שמנסה לקדש את הקופסה הזאת כקופסת-צדיקים, או חכמים, חוטא לאמת. כפי שרמזתי קודם, בקופסה הזאת יש בה גם דברים טובים לאנושות ולציבור בארץ. לשאלתך - לא פעם עלתה אצלי השאלה הזאת, למי אני עמל, מה גם שמול מה שרואים בטלוויזיה עולה השאלה אם לא היה מוטב לעשות משהו יותר מועיל ויותר ערכי. אבל זאת הבלחה פילוסופית שעוברת כהרף עין..."
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
