גלובליזציה דתית?

כדי לאפשר הפריה, יש צורך להיגמל מפוביות כלפי האחר. כחלק מכך נדרש טיפול בפוביות ההדדיות, וכמובן המוצדקות כל כך, בין ישראל לישויות הלאומיות והדתיות שמסביבה. אולם מצד שני, המסמוס המקובל והרווח היום של כל ההבדלות והגבולות בין טוב לרע, ועצם הרתיעה מלהסכים ולהגיד כי יש 'טוב' אבל יש גם 'רע' – ממלאים אותי בחשש. זה אולי יישמע קצת מופקע, אבל לפני מספר שנים הייתי במפגש מדיטטיבי. זה היה בימי מלחמת לבנון השנייה, והמורה, אחד המורים הידועים והמבטיחים אז בארץ לתורת הניו-אייג', ביקש שנשלח אהבה לחסן נסראללה. התנגדתי בתוכי לבקשה שלו, ושמחתי בהתנגדות שלי. חשתי כי אני בחברתם של גולים ועקורים לדעת, שתחת המוכנות לשמוח במקומם, ולמצוא ולעורר את החן שלו על-אף כל הקשיים המובנים, מבקשים להימלט מן החיים באמצעות ערבוב הכול בכול. לא פעם האוניברסליות, ובפרט כאשר היא משווקת, אגרסיבית, בידיים ניו-אייג'יות, לוקה בהשטחת המציאות, בהחוורת גווניה, בהומוגניזציה תרבותית מסרסת. אהבה ללא 'מעגלי אהבה' ממשיים – בן זוג, משפחה ועם – ממסמסת את עצם האהבה. זו כנראה הייתה בעייתו של קורח ההולך עם האמירה כי 'כל העדה כולם קדושים'.

המקום של העם מייצר בעיניי ענווה. הנה אני בא מהקְשר מסוים, מזוג הורים מסוים שאני פרי האהבה שלהם, ממקום מסוים, ולא יעזור דבר: מן המקום הזה באתי. אפשר שבכוחי להכריע להיכן אלך, אבל אין בכוחי לבחור מנין באתי, והרי הכול, יאמרו הפסיכולוגים, עומד על השאלה מנין באתי. ולמרות שלהיות יהודי זה אומר מיליוני אנשים, במשך כל הדורות, שכל אחד מהם חלוק על חברו בכל דבר אפשרי, הרי שעדיין יש איזה גרעין סוד סמוי המאחד אותם ומלכד, איזו סינרגיה הגדולה בהכרח מסך כל חלקיה. ואכן, כאן בארץ ראוי לשחרר את הפחדים וניתן כבר לדבר על לאומיות רכה, משוחררת מאיומים ומלאה באהבת אדם - אבל איני מוכן בשום צורה לוותר עליה.

המקום של העם הוא גם מקומה של המשפחה. לא בכדי נהגו יהודים להעלות על ראש חייהם את המשפחה ואת הנישואין, ומאותה הסיבה מצוות 'פרו ורבו' היא המצווה הראשונה בתורה. הנישואין וההולדה מסמנים את הערבות הבסיסית ביותר של האדם לעולם. לזולת. לאחר הקרוב, ולכן גם המורכב והלא פשוט, ולאחר הרחוק, שנותר, לרוב, אך בגדר מילים ולא כממש. אי-אפשר לדבר על האוניברסלי ועל האין סוף כאשר אין לכך הלימה ו'כיסוי' במציאות, אמרו – ובצדק – היהודים, והקפידו על ההלימה המשפחתית. ואכן הניו-אייג' העכשיווי לוקה ברובו בלבדיות, בקיום רווקי ובחוסר תודעה היסטורית, הנקנית בהכרח במשפחתיות.

בדברי על המצוקה מבית, אני נזקק לדברי ר' יהושע בן חנניה לחכמי אתונה - והיה מי שהוכיח שאלו ראשוני חכמי הנצרות - ששאלוהו לעניינו: "אמר להו: חכימא דיהודאי אנא, בעינא למיגמר חכמתא מינייכו" (בכורות ח ע"ב) – חכם היהודים אני, ורצוני ללמוד חכמה מכם. ר' נתן מנמירוב, תלמידו הגדול של ר' נחמן מברסלב, עסק באריכות בדברי ר' יהושע בן חנניה הללו, והוא מפרש אותם בכיוון שקרוב לדברינו כאן:

• אֲתָאִי לְמִגְמָר חָכְמָה מִנַיְכוּ, כִּי אֲנִי חָזָק בְּדַעְתִּי שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְקַבֵּל חָכְמָה גַּם מִכֶּם. כִּי בֶּאֱמֶת מִי שֶׁהוּא חָכָם אֲמִתִּי יָכוֹל לְקַבֵּל חָכְמָה וּרְמָזִים לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ אֲפִלּוּ מִתֹּקֶף הַסִּטְרָא-אַחֲרָא וּמֵחַכְמֵי אֻמּוֹת-הָעוֹלָם, כִּי בְּכָל מָקוֹם יֵשׁ בְּהֶעְלֵם אֵיזֶה טוֹב, בִּבְחִינַת בְּכָל מָקוֹם מוּקְטָר וּמוּגָשׁ לִשְׁמִי... וְזֶהוּ אֲתָאִי לְמִגְמַר חָכְמָה מִנַּיְכוּ, כִּי אֲנִי יָכוֹל לְקַבֵּל חָכְמָה גַּם מִכֶּם [ליקוטי הלכות שבת, ו, ח].

נולדתי יהודי, ואני מבקש לספר סיפור יהודי.

ההתגלות היהודית עוברת ונמסרת באמצעות מילים, ואלו טעונות במטען אלוהי המתרוצץ ומתקודד בהן ללא הרף. דרך האותיות הכתובות והבלתי כתובות, דרך המצליח להיצרר בהן ודרך המרחף ונע מעליהן – עובר הקול וממשיכה להינתן התורה:

• שתיקנו לחתום 'נותן התורה' שיש במשמעותו לשון הווה, ולא 'נתן' בלשון עבר. אלא הכוונה שהוא יתברך נותן לנו תמיד בכל יום תורתו. דהיינו שאנו עוסקים בה, וממציא לנו הוא יתברך בה טעמים חדשים [ט"ז על אורח חיים, מז, ה]

אין ריק שבתוכו העולם סובב, כפי המוכר במזרח, אלא הכול עובר דרך הדיבור האלוהי המחיה ומקיים, זה שנמסר לעוסקים בו וממלא אותם בטעמים חדשים ומלאי ערבות. עבֵרה היא, אפוא, תקשורת תקולה ומילים הסבוכות בעצמן, ואילו מצווה היא יכולת תקשורת בהירה, נוגעת ומלאת צוותא.

כעת, אחרי שהגדרתי לרגע את הבית שלי ואמרתי מילה על השפה שלי, אני מבקש צבעים נוספים בבית הזה. יותר מכך: אני חש שהסיפור היהודי הוא היום כבר בשל, בוגר ובטוח בעצמו די הצורך כדי להציץ, ואולי גם להיפגע מעט, מסיפורים קרובים, ועוד לא דיברתי כלל על "תוקף הסטרא אחרא" שעליו מדבר ר' נתן. הצצה מעין זו הרי החלה כבר בגלות, בידי רבנו בחיי אבן-פקודה, בידי הרמב"ם וצאצאיו ובידי כל המסורות הרוחניות שהיו אצלנו במשך הגלות, וכעת היא דורשת את הצעד הבא שלה. דווקא החזרה הפיזית לארץ, ובעקבותיה הפסקת קללת הגלות של 'עת לרחוק מחבק' ושל הפחד הגשמי והרוחני מכל תנועה – יחד עם ההתעוררות המנטאלית והתגברות הביטחון הפנימי-רוחני המתחיל להיווצר כאן - מאפשרות להיפתח למרחבים דתיים נוספים שחייבים היינו להישמר מפניהם בהתגוננות הגלותית.

עיקר מה שחסר לי ביהדות של עכשיו הוא מסורות שיֵדעו לשלב בעקביות ובהעמקה בין ההכרות הרוחניות לבין הממד הפיזי. ודאי שיש אצל יהודים עבודה על הפיזיות, וכל רמ"ח מצוות העשה ושס"ה מצוות הלא-תעשה מקבילות לאברי הגוף, אבל אלו אינן פועלות על הגוף בצורה ישירה ומודעת. נטילת ידיים לפני האוכל, הצומות למיניהם או תפילין וטלית גדול וטלית קטן - הם כולם עבודות על הגוף, אבל הם יותר תפקודים פיזיים מאשר ניסיון מודע לשיתוף של הגוף, ושל אבריו הייחודיים והשונים זה מזה, באשר עובר עליו. ניתן לומר כי היו מצוות של מודעות מעין זו בזמן בית המקדש, אך הללו הרי אבדו בפקעת הגלויות. ניתן לומר כי היו ריקודים ונגינות עתיקות ותנועות ומסורות גוף, אולם כל שנותר כעת הוא שלושת הצעדים בראשית תפילת שמונה-עשרה ובסיומה, והכנעות הראש המינימליות באמצעה. וכאמור, לא נלווית לכך כל עבודה מקיפה ומשמעותית על הגוף.

שיתוף כזה מצוי בעיקר במזרח הרחוק ואף במזרח הקרוב – בעיקר אצל הסופים, ואני חש שהחברה היהודית נדרשת לו יותר ויותר. כאשר נושאי התורה אינם מייבאים את הממדים החסרים הללו ביוזמתם, ההשגחה מגלגלת את הייבוא הזה - כמו גלגולים רבים דומים בדורות האחרונים - על-ידי אנשים שרחוקים מנשיאה זו. שיתוף כזה נדרש להיעשות ברצינות וביסודיות, ולא רק בניסיונות ראשוניים וממוסחרים. מבחינה זאת, הניו-אייג' פתח פֶּתח שראוי להיכנס בו, כעת, במלוא הרצינות והעומק.

פרשת בראשית מתחילה באחדות השורה בעולם וביקום כולו. המיתוס של פרשה זו הוא בריאת העולם, אלא שאט אט, החל בפרשת 'לך לך', המצלמה הולכת ומתמקדת ומגיעה לחומש שמות. השוטים הממושכים מעניקים כעת מרחב מובחן למדי. מסיפור עולמי נחשף המתבונן לסיפורו של עם, שבו יהיה עיקר המיקוד מכאן ואילך. המיתוס של בריאת העולם נגנז ותחתיו עולה מיתוס חדש: מיתוס היציאה ממצרים. כעת, לא מיתוס של אחדות אלא של הבדלה. דווקא בהבדלה זו, אומר הבורא, טמונה הברכה לכל גויי הארץ, זו אשר לא ידעה לנתב עצמה בעולם והוליכה בזרמי אדירים אל המבול. הנה קמה ועולה הנבדלות, השניות, הממשות של הלאומיות וההגדרה של ישראל כעם, השונה מעמים אחרים בעצם בחירתו. העם הזה מקבל תורה. והתורה של היהודים איננה תורה לאדם באשר הוא, אלא תורה בעלת עניין היסטורי, לממלכת כוהנים וגוי קדוש.

תכלית התורה לבנות עם מוסרי, מתוקן בהליכותיו ובדרכיו. עם שרשות הרבים שלו טהורה, כמו גם רשויות היחיד הרבות שבצידיה; שהקדושה מצויה בראש מעייניו, ולאורה הוא מבקש לבנות את משכן המציאות. כך, מיד לאחר מעמד הר סיני המלא בהתגדשות הלב על גדותיו, נשמע הדיבור האלוהי המפורט על המשפטים שיש לשים לפני העם, ועל המענה אף למריבות הקטנוניות ביותר המתגלעות בין שניים. אבל לעולם מדברת התורה אל בני ישראל לא כאל יחידים ובודדים מחד-גיסא וגם לא כאל מציאות של עולם מלא מאידך-גיסא, אלא דווקא כאל אומה וכקולקטיב. אם קיים משולש אוניברסלי-לאום-יחיד, הרי שהתורה בוחרת לדבר אל זה האמצעי.

הזמנים מלאי האור של האומה הרי הם זמני הגילוי האלוהי, ואילו הגלות היא מציאות שבה שמו מחולל בגויים. התורה היא שהחזיקה את העם הזה אלפיים שנה בגלות, והיא גם זאת שלא הניחה לו להיוותר שם. אין בהיסטוריה האנושית אח או רע לתופעה של מיעוט שהיה מפוזר בכמאה פזורות ושב מהן בהבקעה היסטורית – אם להזדקק למונח שטבע ההיסטוריון יעקב טלמון - מקיים בעצם חייו את הנבואות שנכתבו אלפי שנים קודם.

בעצם חיינו, אנו חלק ממיתוס תנ"כי ההולך ומתהווה. זוהי תופעה העולה בערכה גם על יציאת מצרים – אף שרוב השותפים לה מפקפקים ומתפתלים עדיין סביב קביעה זו, ובוודאי סביב יישומה (כך למשל, יום העצמאות הופך ליום עם תפילה חיוורת וחלשה הגוזרת ומדביקה קטעים מתוך פיוט 'לכה דודי', שירת 'לשנה הבאה' וקריאת הפטרה נטולת פרשה. אם הייתה הפנמה של ערכו של היום, הרי שהיה נדרש שידוד מערכות דתי ותפילתי קולוסאלי שיֵדע להפנים זאת נאמנה. מה שנותר, וכנראה שזהו שיקוף נאמן למציאות, הוא יום נטול תרגום דתי רלוונטי, הנושא בינתיים אופי קהילתי, משפחתי ועממי, אך במובהק לא דתי).

כעת, כאשר מיתוס יציאת מצרים מתחלף במיתוס חדש, אנו נדרשים לבחינת השיבה למיתוס הקדום יותר, שנעלם זה מכבר: מיתוס בריאת העולם. היחס לאוניברסליות יכול ואף נדרש לגלות את מקומו. כעת, כאשר פחת הצורך בכינון התודעה הלעומתית שהייתה כה מתבקשת בגלות, כאשר רוב העם היהודי חי עם עצמו, ולא כמיעוט נרדף ומפוזר המנקד בפזורותיו את הגלובוס, שאלת היחס התיאולוגי וההווייתי כלפי העולם עולה במלוא העוצמה.

התפישה העצמית-הזהותית של אנשים כשייכים ללאום מסוים פחותה היום לאין ערוך מזו של זקניהם, וכבר אינה קטגוריאלית כפי שהייתה בעבר. העולם הופך ל'כפר גלובאלי', אשר אלו שמחוץ לו מוגדרים כך מעצם היותם מחזיקים בלאומיות ישנה, ויותר מכך: בפונדמנטליזם דתי ישן. אנחנו חיים, וזאת הרבה בעזרת הסחר החופשי, המדיה והאינטרנט, במצב של האחדה תרבותית כללית שניתן לראות את פניה במותגיות המערבית הכובשת את המזרח מחד-גיסא, ובתורות המזרח הכובשות את המערב, ובתמורה, מאידך-גיסא. גם התיעוש הפך, על-ידי היצירה הטכנולוגית, למפעל בינלאומי רב זרועות וחד שפתי. לא עוד, כפי שטען אדוארד סעיד, השפעה חד-צדדית ובינארית של כובשים על נכבשים, אלא כדברי הומי באבא, מערכות השפעה הדדיות ובלתי פוסקות של כובשים ונכבשים, אלה על אלה.

החיים הגלובליים מכריחים לא רק את השאלה איך משמרים דת עתיקה בתוך עולם מודרני ופוסט מודרני, אתגר שמעסיק כל איש דתי באשר הוא – בודהיסט כיהודי, נוצרי כמוסלמי, אלא בעיקר: מה המשמעות של חיים יהודיים-לאומיים בתוך עולם שלא רק שם דגש על גלובליזציה כלכלית ותרבותית, אלא נע בכל כוחו אל עבר גלובליזציה דתית?

היום בכוחו של כל אחד לקחת מעט מדיטציה הודית, קורטוב אמנות לחימה סינית, מנות של חמלה נוצרית ומונותיאיזם יהודי - ולהרכיב קיום דתי משלו, כאשר הוא, ולא שום קהילה או הקשר חברתי אחר, בוחר את מינון המחויבות שלו אליו. שאלת הלאומיות מטרידה אותי כיהודי, אך אני מניח שהיא פחות מטרידה, למשל, נזיר בודהיסט. הלה מעולם לא התנה את דתו בלאומיות טיבטית, בורמזית או נפאלית, אבל כיהודי אני נדרש ללאומיותי, ומעוניין שרבים וטובים יוטרדו ויבקשו מענה – הן אידיאי והן יישומי, הן ידיעתי והן הווייתי - לשאלה המכרעת הזאת.

אכן, כל ממסד דתי המבין את המתרחש למול עיניו מוכרח להיאבק על הישרדותו, להתעקש על חומותיו ולהפקיד עליהן שומרים. אבל העניין הרי איננו הממסד הדתי, אלא רצון הקב"ה מאיתנו, המבקשים ללמוד אורחותיו ולעשות רצונו. הנה, יגידו המחייבים, קם ומתגשם למול עינינו חזון הנביאים: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחד". הנה אנו יכולים, בדרך טבע, לפעול ולעזור לחזון זה לקרום עור וגידים. אולם, כנגדם, יקומו השוללים, ויאמרו "הן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". אנו נדרשים להעמיק את זהותנו הנבדלת כנגד כל אותם זרמי התבוללות עולמיים, בעלי מוטיבציות האדירים ונהרות הממון, המאיימים על עצם לוז הקיום שלנו ועל נשמת אפנו.

רוב היהודים החיים במדינת ישראל אכן חוגגים את חגי ישראל המסורתיים, אבל ההשפעות הדתיות ממערב וממזרח, החודרות לכאן בעשרות השנים האחרונות בצורה מואצת, הן רבות משמעות. ואם כן, להיכן פנינו? האם ניתן להחזיק באותה לאומיות-ציונית רכה בשנים, ובאותה דתיות עתיקה בשנים, כפי שהחזקנו בהן בעבר - או שמא נדרשות השתיים הללו לחשיבה חדשה על היחס לאוניברסליות? האם בהכרח הלאומיות עומדת בתווך, בין האישי לאוניברסלי, וצוררת אותם, או שמא ניתן לדבר על מעגלים שונים של הפריה הדדית? וכיצד אנו רואים את התגשמות חזון הנביאים על הפיכת ארץ ישראל למרכז רוחני עולמי, או שמא: הנבואה על מקום מסוים מקבלת בתנאי 'הכפר הגלובלי' אינטרפרטציה שמעבר למקום ספציפי, כך שכל מקום הוא מקום?

אין כאן רק בקשה לאימוץ פרקטיקות רוחניות שאינן יהודיות, אלא גם מעבר לכך.

תורף הבקשה אל גילוי האוניברסלי הוא בקשה אל הגילוי האלוהי עצמו, שיופיע. שיתגלה לא רק בתוך ההגדרות – אלא אף מעבר לכל ההגדרות הלאומיות, האתניות ואף הדתיות. זוהי הבקשה לגילוי הכבוד האלוהי, העולה וצועק מהגילויים הנבראים כולם.

היו שביקשו זאת בעוז, הראו ניצניהם בארץ. הראי"ה קוק קרא לכך:

• כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא, בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב, והתחום ארוך הוא: י"ב מיל כמחנה ישראל כולו, הכופל באמת את כל העולם באיכותו, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" [אורות התחיה, טו].

הרא"י השל, למשל, ביקש להביא את המסר האנושי והמוסרי של היהדות מבלי לוותר על תוכנה הפנימי וההלכתי. הוא עשה בעניין פעולות ממשיות, דוגמת פעילותו ב'תנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית', מאמציו לשוויון מלא בין שחורים ללבנים, ופעילותו הרבה לכינון שיח בין-דתי משמעותי. גם ר' שלמה קרליבך בדרכו הייחודית יצר תקשורת רוחנית וגשמית של עזרה יהודית-מסורתית לכל מי שפגש, יהיה אשר יהיה מכל עם ולשון. אלא שאלו האחרונים לא פעלו כאן בארץ, ולא בכדי. כאן החיים דרשו את הבסיסי ביותר, את עצמם. כעת, נראה כי בא מועד אף לבוא אל מעבר לכך.

ייתכן שמדובר בתהליך הגליאני, שעוד יתאזן ויגיע לדרך האמצע. אחר התעוררות הלאומיות והרצון ללוקאליות, שעלו במאה הקודמת, בפתח המאה הזאת פורץ רצון להשתחרר מן הלוקאליות ולבוא לגלובליזציה, ובסופו של התהליך נבוא אל ה'גלוקליזציה' שתאחד את שתיהן, ותביא לאופציות דתיות חדשות. כך כתב על כך עמנואל לוינס:

• אנו, היהודים שרוצים להישאר יהודים, יודעים שהמורשת שלנו אנושית לא פחות מזו של העולם המערבי, ומסוגלת להפנים את כל מה שהעבר שלנו כאנשים מערביים עורר בקרבנו כאפשרויות שלנו. על כך נכיר תודה להתבוללות. ואם בו-בזמן אנו מערערים עליה, זה משום ש"אותה הסתגרות בתוך עצמנו" – שהיא כל כך מהותית לנו ושמרבים כל כך בגנותה – אינה ביטוי של שלב קיומי שאבד עליו כלח, אלא היא מגלה אפשרות של מעבר לאוניברסליזם, כלומר, מה שמשלים או משכלל את האחווה האנושית [עמנואל לוינס, מעבר לפסוק, עמ' 252].

זו הבשורה: שנצליח לייצר מרכז רוחני שיהיה מעבר ללאומי ומעבר לאוניברסלי, אך טעון במטען ההיסטוריה כולה. מרכז שיכיל את כל הטוב בכל מסורת, אך לא יטשטש את המסורות הפרטיקולריות ואת ההוויות הלאומיות השונות אלא יעצים ויפרה אותן, כאשר בבסיסו תעמוד התורה הירושה לנו מאבותינו. אמת, איני מוכן לוותר על שלי, אך אני מבקש לפלש אותו הלאה. רק כאשר נבקש זאת ונפעל בכוחנו האנושי, ולפני הכול: נלמד פרקטיקות מן העולם שמסביבנו - כי לא בכוחנו לייצר זאת אך מתוך עצמנו - נוכל לבקש מן העליונים עזרה וסיוע בהגשמת החלום הגדול הזה המתבשר ללא הנח בנביאים. כשם שהעלייה ארצה התחוללה בדרך טבע (שבתוכה, כמובן, חבויה ונסתרת יד ה'), כך נדרש בניין מרכז רוחני עולמי כדרך טבע, בעבודות ראש, ידיים ורגליים נכונות ונטולות חשש.

• וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אלוהי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם.

אחרי שדיברתי על מקומו החשוב של העם, ועל מניעת ההתערטלות מאוצרותינו הלאומיים והדתיים, אני נדרש לבוא ולדבר על אוניברסליות שבאה מתוך מצוקה ממשית.

אנסה להסביר את המצוקה הזאת משתי זוויות, מבית ומחוץ.

ראשית, מבית.

ספרי ההדרכות וספרי המוסר היהודיים לדורותיהם, וספרי החסידות מיסודו של הבעש"ט, שבחג השבועות הזה ימלאו מאתיים וחמישים שנים לפטירתו, מלאים בהדרכות מסוגים שונים, שרובן מנוסחות לא בשפה נפשית פנימית אלא בשפה של פרקטיקה מוסרית, אידיאית, עם התרוצצויות פנימיות של טובים ורעים: יצר טוב ויצר רע. קשה, לעתים, לבור את התבן מן הבר ולגבש תהליכי עבודה מסודרים ומובנים שמתאימים לעולם שלנו, על מצוקותיו העכשיוויות. כך למשל, למול ריבוי דרישת הדורות לענווה ולמלחמת חרמה בלתי מתפשרת בגאווה, הרי שלא פעם אני פוגש אנשים צעירים שמרוב מלחמה שכזאת כבר אין בהם כל רוח. אלו נדרשים דווקא לעמידה אישיותית, לביטחון יציב ולשכנוע אישי, וכל זה אינו נמצא להם מתוך הכתוב.

נותרים אומנם 'איים' של הדרכות מפורטות, אלא שכאן ראוי לסווגן מעט. ההדרכות הקבליות אינן שוות לכל נפש, והחסידים הרבו להצביע על המורכבות שבהן. גם ההתבוננות החב"דית המעמיקה כל כך, שיש בה גם מן הקרבה למדיטציה, איבדה את הנגישות שלה וכמעט שאין כלפיה מסורות עכשיוויות וממשיות בחסידות זו. מה שנותר, והולך ותופס מקום רחב בהמון, הוא הפרקטיקה הברסלבית של ההתבודדות. בשנים האחרונות נכתב על כך ממש בלי סוף על-ידי רבני ברסלב השונים, ובעיקר על-ידי אלו שגילו עניין זה בבגרותם, אך כמעט כל מה שנכתב הוא חזרה על דיבוריו הקיימים זה מכבר של ר' נחמן מברסלב, וכמעט שאין טקסטים המתארים תהליכים שלמים ומובנים של התפתחות פנימית ופיזית שנוצרים מכוחה של עבודה הוליסטית מקיפה ולא רק ורבלית.

אבל הבעיה העמוקה יותר בעיניי היא בעיית האיכות. האנושות פרצה דרך בדורות האחרונים בתחומים רבים הקשורים להבנת נפש האדם ומסע החתחתים שהיא עוברת בעולם הזה ובתהומותיו. הפסיכולוגיה לסוגיה וכן האנתרופולוגיה, הפילוסופיה, המיסטיקה וכתבי העידן החדש, כל אלו יצרו התקדמות משמעותית ברמת המודעות וההבנה שלנו ביחס לעצמנו. התובנות החדשות אומנם לא פתרו לאדם המודרני את הבעיות שאיתן הוא מתמודד, אך העצימו את המודעות שלו ואת יכולתו לנסח את שעובר עליו בשפה מדויקת וחסרת משוא פנים. יתרה מזאת: כמעט לא ניתן לדבר אל הנפש, שאיבדה מעט מתמימותה הראשונה, ללא ליהוק מתמיד של כל השפות הנזכרות כולן – כך שדיבור אך בשפה אחת, אף אם תהיה זו השפה הדתית העמוקה ביותר, ייתקל בקושי מהותי ובעילגות שפתית אל מול התביעות הפנימיות העכשיוויות.

שנית, מחוץ.

האם תיתכן עבודה יהודית אינטנסיבית למי שאינם חלק מן המעגל המחויב לה? האם, למשל, תיתכן עבודה יהודית רצינית למי שאינם בני ברית, או שכל עוד אין בהם רצון לגיור, להיות חלק טוטאלי מן המעגל, אין כל אמירה יהודית בעבורם; זאת כמובן מלבד שבע מצוות בני נח, שתכליתן מוסרית, אך אינה פותחת פתח גדול לעבודה נפשית. אציין כי בעבורי זו שאלה שכלל אינה היפותטית. קיימת קבוצה של כת ה'מקויה', יפנים אוהבי ישראל, שאשתי ואני מצויים בקשר רוחני עמוק איתם. איזה עולם רוחני מעמיק ועכשיווי אני מעניק ומעביר להם, מלבד סיפורי המקרא? אילו הדרכות ממשיות ומסורתיות יהודים יכולים לומר לַיפנים? האם כשם שהבודהיזם הצליח לחלחל את רעיונותיו בעולם כולו בעשורים האחרונים, וידע לווסת נכון בין השייכים לו לבאים ללמוד מחוץ – תוכל לעשות כך גם תורת ישראל? האם פועם בה ובנו רצון לכך?