בופאלו-כורסה עייף אחד (אני) זפזפ בטעות מושכלת לערוץ 23, וניצוד תוך שניות. פלצור האיכות של 'הדרמה הבריטית' התלפף סביב צווארו לפני שהוא הספיק לצעוק "בי-בי-סי, מי יחזיר לי את הלילות שאת גונבת ממני? הלילות החובטים בתריסים...". תוך 30 שניות מתחילתה, הזדהרו כל מעלותיה של סדרת מתח זו: צילום עמוס סימבוליזם של אור-צל ומשחקי גיאומטריה; משחק משובח, ולא רק מצידו של הכוכב קנת בראנה; ואווירה כה טעונה, שעפים ממנה גיצים של סיוט.
גיבור הסדרה הוא וולנדר, בלש קודר ומהורהר שאשתו עזבה אותו ובתו מעדיפה את חברת אביו, צייר-משורר שחוכמת החיים שלו קמוטה בחריצי פיוט וחמלה. העימות בין הבלש הבודד והמדוכא לאביו האמן, מייצג את המתח הקלאסי בין שני סוגי ההוויה האנושית: האדם ה'רגיל', הבלתי מודע לעצמו ומתכחש לרגשותיו, לעומת האמן, שאינו חושש להתייסר במשעולי היופי והאמת. "תמצא מישהו שיסתכל איתך על העולם. אתה לא חזק דייך כדי לעשות זאת לבד. אף אחד לא חזק דיו", מפציר האב בבנו. מתי נתקלתם לאחרונה במשפט כזה בסדרה ישראלית?
וכפי שאני גיליתי באיחור את הסדרה ותפסתיה רק בזנבה, גם הבלש וולנדר מגלה באיחור את אביו, כאשר הוא כבר נוטה למות. לוולנדר אין זמן להתאבל. ניתכת עליו שרשרת רציחות מזוויעות שעליו לפענח. הקורבן הראשון נרצח בשיטה של הווייטקונג: שותלים בבור מוטות בקבוק מושחזים, מסווים את הבור בזרדים, מותחים חוט ניילון לפניו, ומחכים שהקורבן ימעד פנימה וישתפד אפרקדן במשך ימים. יש משהו פרוורטי באימה שבסרטים הבריטיים. אומנם המסך האמריקני לא חסר אלימות קשה, אך אצלם היא מחוץ לסקלה של הנורמטיביות. אצל הבריטים, דומה כי הבלהות טבועות בנוף עצמו: יופיים האפל של הסחלבים, עלוות העצים המרשרשת טללי צל, שלוותם המטרידה של בתי הכפר, רחש החצץ תחת גלגלי מכונית הבלש, נופי הקאנטרי-סייד הנוסעים לאחור מבעד שמשת המכונית, כמו מנסים לברוח מהעתיד.
גם טורבינות הרוח, המעמלות את זרועותיהן בשדה שלף שהבלש נוסע דרכו, הן אלמנט נופי מבעית. אך כדי לייצר חשמל לסדרה זו, אין צורך בטורבינות, די בשבשבת. כל הבתים עומדים באפלולית דעוכה, או שמנורה בודדה פועה חשמל צהבהב. וולנדר, המגשש באפלה, מנסה לקשור את כל הקצוות בחקירה, אך מסתבך אפילו בקשירת עניבתו.
יש משהו נוצרי מאוד ב'וולנדר': הגיבור צריך לעבור אפוקליפסה של זעם והרס שמחוללת רוצחת סדרתית, כדי להיגאל. ובידי מי? בידי "הנשיות הגואלת" שלו, עוד מיתוס נוצרי (ע"ע דמותה של סופיה הגנוסטית). תהליך ההיוושעות הסוער שעובר הבלש מזכיר לי שיר של אלכסנדר בלוק: "ככל שמתקרבת נשיכת הקץ / ככל שהמעוף גובר ומשתלח / חודרת לנבכי החרדה / נושאת אותנו אל התכול / הדרך היעודה".
