"אז מה גילינו השבוע?", שאל אותי אחד האנשים היותר אינטליגנטיים שפגשתי בימי חיי. לא כל-כך הבנתי למה כוונתו, הרי גילינו 1,001 דברים: גילינו שהצבא שלנו מיומן וחזק, אך גם יכול להיות רשלני וחסר אחריות. גילינו שהדיפלומטיה הישראלית, שוב, כושלת אל מול העולם הערבי, שלמרות היותו נחשל ו"לא מערבי", יכול ללמד אותנו דבר או שניים על תקשורת והסברה אל מול דעת קהל עולמית. גילינו שקמים עלינו לכלותנו, כולם, ולא תמיד ברור למה. גילינו הרבה דברים.
"לא, אתה מפספס את הנקודה", הוא אמר לי, "תפסיק לגונן על ישראל כל הזמן, תסתכל פנימה, תדע גם להעביר ביקורת". "אה", השבתי במהירות. "ברור. אתה מתכוון כנראה למהירות שבה התמונות הועברו בעולם". הוא הביט בי במבט קשוב, ניסה לברר אם אני מבין אותו. מבטו האדיש וחסר-האונים הבהיר לי שכנראה לא ירדתי לסוף דעתו, אבל באותה נקודה כל שעניין אותי הוא להמשיך את דעתי המלומדת, לנסות לשכנע אותו (ואת עצמי) בצדקת דבריי. "זה לא משנה מי צודק", העליתי במעט את קולי הגבוה מלידה. "ברור לכל אדם בישראל שלא באמת מדובר במשט שלום, שהחיילים הגנו על עצמם, שהם תקפו אותנו ראשונים. זה אולי מעניין את שולה מירושלים או את חיים מאילת. אבל זה ממש לא נראה ככה בטלוויזיה של ג'יימס או בעמוד הבית של פרנסואה".
שתיקה. ואז, פתאום, הוא התחיל לצחוק. לא הבנתי מה פשר הצחוק המוזר הזה. אומנם השורה האחרונה הייתה מתובלת בקצת הומור (לפחות הייתי רוצה לחשוב כך), אבל הוא התגלגל מצחוק, בקול עולה ויורד, ללא הפסקה. "מה אתה צוחק ככה?", שאלתי. הוא לא מיהר להסביר, ורק אמר בשקט: "זה לא באמת משנה, אתה תמיד תגן על ישראל, אתה לא יוצא מהקופסה שלך, מתישהו תתפכח". "אל תתנשא. מה לא משנה?", צרחתי עליו. "עוד מעט תגיד לי שאתה חושב שפעלנו לא נכון, ושפשוט היינו צריכים לשבת בחוף אשדוד ולקבל אותם בצהלולים. אתה חי במדינה הזאת? אתה רואה מה עושים לנו? טובחים בנו ואנחנו הופכים לרוצחים. מתגרים בנו ואנחנו האשמים. רוצים להפר את הריבונות שלנו, לחדור לשטחים שבאחריותנו בתירוץ
הומניטרי ולעשות פרובוקציה תקשורתית, ומה אתה מצפה? שנשב בשקט, שניתן להם פשוט לעבור?".
בשלב הזה נכנעתי. אמרתי לו: "אתה יודע מה, לא יעזור שום דבר שאני אגיד. אתה לא תבין. אני אסכם במשפט אחד: אולי יכולנו לפעול אחרת, אולי. אבל אנחנו הגנו על עצמנו וגם אם תגיע עוד ספינה כזאת, היא תצטרך לדעת שאיתנו לא מתעסקים".
בשלב הזה כל אחד הלך לדרכו, אבל אני לא הצלחתי להירגע. איך קרה, שהאדם הכי ורבלי שפגשתי בימיי, פשוט שתק, ולפרקים - צחק בזלזול - ופשוט נתן לי "לנצח" בוויכוח מבלי שהוא השתכנע. תמיד הוא מתווכח, תמיד הוא משיב אש בחזרה, מה קרה לו הפעם?
ביום שלמחרת כל חלקי הפאזל חברו להם יחדיו, והיה ברור לי שוב מדוע אותו האדם הוא האדם האינטליגנט ביותר שפגשתי. "היי", הוא אמר לי בנינוחות. "היי", השבתי לו, זוכר לו את מעללי ההתגרות אמש. "בוא רגע, אני רוצה להראות לך משהו במחשב". הוא ביקש ממני לפתוח את הקובץ וללחוץ על ה'פליי' (PLAY).
"מה אתה מצפה? שנשב בשקט? שניתן להם פשוט לעבור... נגן על עצמנו תמיד...", דמותי השתקפה על מסך המחשב. "צילמת אותנו יא חתיכת מפגר?", צעקתי שוב, לא מאמין למה שעיניי רואות. התמונות המשיכו לרוץ, ואני מביט באיש הזה על המסך, ידיו שלופות ונזרקות לכל עבר, אל מול איש אחר, נמוך יותר, שפוף יותר, שותק, מסתכל בפחד על האיש האלים הזה שנקרא אני.
אז נפל לי האסימון. כל הדיאלוג של אתמול פשוט לא רלוונטי. צדקתי אולי בכל מה שאמרתי, אבל זה לא יעניין את מי שיסתכל על זה. מה שרואים בסרטון זה אותי - צועק, מתלהם, כמעט חמום-מוח, ואותו - שקט ומופנם, כאילו לא בחן את עצביי המרוטים גם כך שנייה לפני שהתפרצתי עליו אתמול.
"שאלת מה גילינו השבוע, לא?", הוא חייך בזדוניות. "גילינו שוב, שפתגמים עתיקים הם כנראה נכונים, גם אם הם לא תוצרת סין". "מה שלא גילינו, וחבל שלא", הוא המשיך ואני הצטרפתי אליו בשקט. "כנראה שתמונה אחת באמת שווה אלף מילים".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
