מרחף בעולמות עליונים

את דוד ד'אור אני מכיר קרוב לעשרים שנה. מוזר שתמיד יצא לנו לגור באותו אזור. בעבר גרנו בתל אביב - אני בשדרות מסריק והוא בקינג ג'ורג' - ועכשיו אנחנו שכנים בגבעתיים. התיידדנו כאן יותר, על-רקע מקצועי וגם על-רקע האהבה המשותפת שלנו לבעלי חיים. בנוסף, הנשים שלנו, סימה ופזית, התחברו ביניהן. ואם זה לא מספיק, כתבתי לו שירים (ביניהם 'כל הכוכבים') ושרנו ביחד דואטים.

כשהציעו לי לראיין את דוד, החלטתי שמעניין אותי בעיקר החיפוש הרוחני שמשותף לשנינו. בנושא הזה אנחנו שונים ודומים. רציתי לדבר איתו על החיים, איך הוא חווה את המציאות, איך הוא מפרש את המושג 'רוחניות'. אשתי סימה אומרת תמיד ש"אל יש רק אחד - והדרכים רבות הן".

באופן טבעי, אנחנו מתחילים לדבר על רוחניות.

"העולם הרוחני הוא המעניק טעם לחיים", אומר דוד. "הוא חלק בלתי נפרד ממהות האדם. ללא רוחניות, הדברים נשארים בעולם גשמי, עולם של יצרים. הדימוי שאני רואה עכשיו בעיני רוחי הוא של ציפור שעפה חופשייה. היא אכן יורדת לקרקע לפעמים כדי לאכול ולשתות, אך יש לה היכולת להתנתק ולעוף כדי לראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת. אדם ללא רוחניות הוא כמו ציפור שניטלה ממנה היכולת לעוף. באופן אישי אני מנסה להבין מהו רצון השם בכל דבר שקורה לי, ומנסה לבחון בכל מצב מהי המשמעות הרוחנית שלו".

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? מהי המחשבה הראשונה שעולה בראשך?

"אני אוהב להתחיל את היום בתפילה - היא יכולה להיות מתוך הסידור או תפילה אישית, אבל בכל מקרה חשוב לי מאוד, לפני שאני יוצא למשימות היום, לעשות איזושהי התכוונות. היכולת שלנו לבחור בכל בוקר מחדש מאיזה מקום אנו ניגשים לדברים באותו יום, היא מתנה. אני מבקש לבחור בטוב, להחליט החלטות נכונות בעבורי ובעבור הדרך שאותה אני אמור לעבור וללמוד. מבקש לא למעוד למקומות של כעס, מתמלא ומקבל אנרגיה לכל היום".

מניסיוני אני מרשה לעצמי לומר שלחץ הוא דבר דינאמי, שמשתנה בהתאם לתקופה או למצב הנפשי שבו אנו נמצאים. אם פעם הלחיצו אותי עניינים הקשורים בקריירה, היום זה הרבה פחות משמעותי. אני נלחץ יותר מדברים הקשורים לבריאות משפחתי וכדומה. אבל בוא נדבר על תחושות אחרות. מה מכעיס אותך, למשל?

"כל מיני דברים מסוגלים לגרום לי לכעוס: אטימות, כפייה, שתלטנות, כוחניות, טיפשות. אני יודע שלכעוס זה אף פעם לא טוב, אבל בהיתקלות עם המציאות של חיינו, התגברות על כעסים היא לא דבר פשוט. התחום שבו אנו עוסקים מוסיף גם הוא לחצים לא פשוטים. היצירה שלנו וההצלחה שלנו תלויות למעשה באהבת הקהל. זאת אומרת שלא משנה אם מבחינה מוזיקלית כתבתי שיר טוב, מה שמשנה זה האם אנשים אוהבים אותו. וכדי שהוא בכלל יגיע לאנשים, אנו צריכים שהתקשורת - זו שמתווכת בין האמן לקהל - תאהב אותו ותרצה להשמיע אותו. ופה נכנסים המון אינטרסים שאינם קשורים בנו כאמנים או ביצירה שלנו. התלות בגוף או באדם, שמחליטים האם לחשוף את היצירה לקהל או לתת לה להיגנז - יש בתלות הזו משהו שגורם ללבי להתכווץ בחוסר נוחות.

"כשאני יוצר או שר אני מרגיש כמרחף בעולמות עליונים, חש שחשפתי פיסה מחיי ומנשמתי. השיר בא ממקום נקי מאוד, ופתאום כל זה עומד למבחן גשמי על-ידי בני אדם שנמצאים בעמדה של כוח. אני מחזק עצמי כל הזמן באמונה שאם רצון השם הוא שהשיר יצליח וייגע בלבבות - לא יעזור לאיש דבר, והשיר ימצא את דרכו ללב הקהל. אך זו עבודה עצמית לא פשוטה, מה גם שמדובר בפרנסה. בקיצור, אני משתדל למצוא את שביל הזהב בתוך התחום המורכב הזה".

אתה מופיע הרבה בחו"ל וחושף את העולם למוזיקה ישראלית ויהודית. מה שונה בין הקריירה שלך בארץ לבין זו שבחו"ל?

"המוזיקה כשפה בינלאומית מצליחה לגעת בלבבות אנשים בעולם כולו. כשאני שר 'לכה דודי' בטייוואן, בארה"ב או באוסטרליה, העוצמה שבמילים והחוויה המוזיקלית מצליחות לגעת אף מבלי שיבינו את פירוש המילים. במוזיקה יש משהו מחבר ומקרב, ולי באופן אישי חשוב לחשוף את השפה העברית, שבעיניי היא הכי יפה בעולם. מה שכן, במקומות רבים התרבות המוזיקלית מפותחת מאוד, אנשים פשוט מבינים במוזיקה, וזה משנה את כל ההתייחסות למופע. יש שם המון כבוד והערכה לכישרון מוזיקלי, דבר שלהערכתי אנו מתפשרים לגביו בישראל. כל נושא המוזיקה שלנו נמצא עדיין בהתהוות. אנו מדינה צעירה, ועדיין אין הגדרה ברורה למוזיקה הישראלית. יש מוזיקה יהודית מגוונת ועמוקה, שבזכות קיבוץ הגלויות היא משופעת בסגנונות שרק לאחרונה החלו אמנים לגעת בהם; ויש מוזיקה פופולרית ברדיו, שהיא למעשה חיקוי של פופ-רוק מַערבי, גם אם לפעמים מוסיפים לזה סלסולים.

"אנחנו עדיין מחפשים זהות מוזיקלית ישראלית. לעתים נדמה שמבחינתנו מוזיקה היא 'לעשות שמח', ויש בזה בעיניי משהו לא מדויק. נכון שבין היתר תפקידה של המוזיקה הוא גם לשמח, אך צריך להפריד בין שמחה לבין 'חפלה', שנובעת לפעמים מתוך איזשהו אוטומט או ממקומות יצריים ועדריים".