אמצעי התקשורת הכלליים דיווחו על מותו של הרב בלקוניות האופיינית לדיווח על אירועים 'מגזריים', וליתר דיוק: אירועים של מגזרים עם פרופיל תקשורתי נמוך. ציינו שכתב ספרים רבים ושהיה הרב הראשי, הראו את ההמונים שהשתתפו בהלוויה והדגישו כי התנגד להינתקות. לא שכחו כמובן את הסיפור הפיקנטי על הישיבה בכלא בשנות ה-50 בעקבות החברות ב'ברית הקנאים'. על פסטיבל זיכרון מהסוג שזכו לו יוסי בנאי או שושנה דמארי נוחם עדן כמובן שלא היה מה לדבר.

ב'הארץ' ניצלו את ההזדמנות כדי להספיד, יחד עם הרב, גם את הציבור הדתי-לאומי: "הרב אליהו משאיר מאחוריו חלל ענק בהנהגת הציונות הדתית. יחד עם הרב אברהם שפירא, שנפטר לפני שלוש שנים וחצי, הם הנהיגו את המחנה מבחינה השקפתית, הלכתית, תורנית. גם אם היו מי שחלקו עליהם, איש לא העז לצאת נגדם בחיים. אחרי לכתם, הציונות הדתית מפולגת בין רבני הקו הממלכתי לרבני הקו החרד"לי... דור חדש של רבנים מתקשה להתרומם: הפוליטיקאים החרדים מחקו למעשה את הציונות הדתית ממוקדי הכוח המרכזיים: מזה 20 שנה, הציונים הדתיים מתקשים להתברג לתפקידי הרב הראשי לישראל, רבני ערים גדולות ודיינים. במצב זה, קשה לגדל את דור ההמשך".

יאיר שלג, לשעבר עיתונאי וכיום חוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, לא מסכים עם הקביעה הזאת.

"זה נכון שהמנהיגות של הרב שפירא והרב אליהו מעידה על השינויים שחלו בציונות הדתית יותר מאשר על האישיות של הרבנים עצמה", אומר שלג. "עם השנים, הציבור הציוני-דתי נזקק יותר לדמויות הנהגה רבניות חזקות כחלק מהניסיון להידמות לחברה החרדית, כולל הרצון לבנות הנהגה פוליטית שצריכה להיות כפופה לדעת תורה. אבל כבר בחייהם אפשר היה לראות שהסיפור הזה לא פשוט. המפד"ל, גם בימים שהתקשורת קראה לרבנים הללו 'מועצת גדולי התורה של הציונות הדתית', לא באמת הקשיבה להם. כמעט בכל נושא שבו הורו היה ויכוח בהנהגה הפוליטית האם להישמע להם בעניין. זה לא היה מובן מאליו. היום זה עוד פחות ברור.

"חלק גדול מהציונות הדתית בכלל לא מצביע למפלגה דתית, וגם באותו חלק שכן מצביע למסגרת דתית אפשר לראות הבדל גדול בין ציבורים שונים. בעצם, זה אולי ההבדל הבולט בין 'הבית היהודי' ו'האיחוד הלאומי', הנושא של שמיעה ל'דעת תורה'. אין מה לדבר על משבר או ואקום, כי הרוב הגדול של בני הציונות הדתית לא נזקק לדעת תורה בשאלות ציבוריות, וזה יימשך כך. מי שכן ירצה ימצא דמויות חדשות שיספקו את זה. אולי הרב מלמד מבית-אל, אולי הרב ליאור, שאליהם באמת פונים אנשי 'האיחוד הלאומי'. מי שכן אפשר לומר שנפגע באופן קשה זה הציבור הדתי-לאומי המזרחי, שהרב אליהו היה בעבורו דמות מקבילה למה שהרב עובדיה בשביל הציבור המזרחי החרדי".

בתקשורת אהבו להציג אותו כ"רב ימני". עד כמה זה נכון?

"די ברור שהיה סמן ימני מבחינה פוליטית ואפילו דתית. אני לא איש הלכה, אבל דומני שהפסיקות שלו בתחום האישות נחשבות מחמירות, ומכיוון שהפסיקה שלו התקבלה בציבור הדתי-לאומי הייתה לה השפעה על ה'התחרדות' של הציבור הזה. היו מי שכתבו נגדו בסוגיה הזאת מתוך הציבור הדתי-לאומי. וכמובן, הוא התנגד להינתקות, וזה מפורסם. פחות מפורסמת העובדה שגם הרב אליהו תמך בסירוב פקודה. הייתה לו התבטאות כזאת, על-אף שמי שזוהה עם התמיכה בסירוב פקודה היה דווקא הרב שפירא. הם הסכימו בסוגיה הזאת. כמובן, אי-אפשר לשכוח את ה'היֹה לא תהיה' שאמר הרב אליהו".

הרב אלנקווה לא חושב שמדובר באמירה "ימנית". כך הוא מסביר את ההכרזה המפורסמת ביחס לגירוש מגוש קטיף: "רבנים תמיד התבטאו בצורה החלטית כזאת. גם הרבי מלובביץ' וגם הרב צבי יהודה קוק התבטאו כך בתוקף ביחס לנסיגה מסיני. זאת לשון גזירה, ואנחנו מאמינים ש'צדיק גוזר והקב"ה מקיים'. ברור שמדובר בבקשה ובתפילה, והרב התפלל הרבה. אנשים לא יודעים כמה הרב השקיע במאבק נגד הגירוש. באופן אישי, מכיסו. ספק אם יש עוד משפחה אחת בארץ שהשקיעה ממרצה ומכספה במאבק כמו משפחת אליהו. אני אומר 'משפחת' כי גם הרבנית הייתה מאוד מעורבת בזה. הרב התפלל וכולנו התפללנו, ולפעמים הקב"ה לא מקיים מה שהצדיק גוזר...".

הרב קוסטינר מוסיף: "'היה לא תהיה' זאת תפילה. ככה אני מבין את זה. זה לא היה 'מופת' שלא תהיה הינתקות. אנחנו, מי שהיה אצלו בבית, ראינו מופתים בלי סוף. ראינו חולים מסוכנים שהתרפאו ועקרות שנפקדו ודברים שלא ייאמנו. זה לא היה העניין של הרב. העניין היה לדאוג לכל יהודי. מי היה הראשון שביקר את פולארד באמריקה? הרב אליהו. אני ראיתי איך הלב שלו דופק ואיך הוא בוכה על כל יהודי ויהודי. הגיע פעם בחור שאשתו, בחודש השמיני להריונה, נקלעה למצב מסוכן. אני לא זוכר את פרטי המקרה. אני זוכר שכשניגשו לרב הוא קודם כול דאג להם לדירה, כי הם באו מרחוק. הוא דאג שיהיה להם מה לאכול ולשתות, לפני שעזר להם כמובן. כל צרה של כל יהודי נגעה לו ללב, יהודי פשוט או ראש ממשלה. כולם קיבלו אותו יחס".

הרב יוסף אלנקווה, הרב האזורי של גוש קטיף (הרב אליהו לא הרשה לאנשים להוסיף לתוארו את המילה "לשעבר" והיה קורא לו "רב גוש קטיף לשעתיד"), היה מבאי ביתו של הרב אליהו וישב איתו ב"קבלת הקהל". "יש לי סיפורים על גדולתו של הרב שיכולים למלא כרכים שלמים", הוא אומר היום. "פעם הוצאנו ספר על דיני קריאת התורה ועברתי על דברי החיד"א בנידון ולא מצאתי הלכה אחת. עברתי על כל הספר כמה פעמים ולא מצאתי. מאוחר יותר הרב אמר לי שההלכה היא כזאת וכזאת. שאלתי אותו איפה זה כתוב והוא אמר "אצל החיד"א". אמרתי לו שלא מופיע אצל החיד"א דבר כזה והוא אמר שכן. הבאתי את הספר. הוא אמר לי באיזה עמוד בספר לפתוח, פתחנו ולא היה כתוב. מיד הוא פתח בהערות שבסוף הספר ומצא את הדין המדובר. התפעלתי והעזתי לשאול מתי בפעם האחרונה הרב קרא בספר הזה. הוא השפיל את עיניו ואמר לי בבושה "לפני 25 שנה".

אפשר לאפיין את שיטתו ההלכתית של הרב אליהו?

"הרב היה שמרן. הוא ראה חשיבות עצומה בשימור המסורת ההלכתית, בעצם המסורות ההלכתיות השונות. זה בא לידי ביטוי בכתבים שערכנו. לא נכון לומר שהיה מחמיר, כי בהוראות אישיות בשעת הצורך הוא גם הקל מאוד, אבל הוא כן היה שמרן, נאמן לדרכה של יהדות עירק ובפרט לדרך ה'בן איש חי'. הוא היה סדרן הלכות גדול, מאוד דייקן. היה יכול לשבת שעות רבות על הלכה אחת כדי להעמיד אותה על דיוקה. דקדקן בהלכה. למשל, נקודה חשובה שהרב הזהיר עליה היא זהירות מחלב עכו"ם ומאבקת חלב עכו"ם, איסור שרבים מקִלים בו. רבים תולים ברב משה פיינשטיין את ההיתר, ואילו הרב אליהו תמיד אמר שצריך לדעת שגם פסקים שניתנו להיתר לא ניתנו במצב של שפע, שבו יש אפשרות לקנות חלב ישראל. הוא כל כך החמיר בנקודה הזאת, עד שפעם שאלתי אותו על זה. 'אומַר לך אמת', הוא אמר לי, 'ביקרתי בכל הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, וראיתי שבכל קהילה שזלזלו בה בחלב עכו"ם - היו בה יותר נישואי תערובת'. כשחז"ל גזרו כדי להרחיק מהגויים, אמר, הם ידעו מה גזרו.

"עם כל הצניעות שלו, הרב היה מסוגל גם לצאת למאבקים. הייתה חברת עוגיות מסוימת שהוא יצא נגדה כי לא הסכימה להפסיק לשווק בפסח סוג מסוים של עוגיות המכילות יין. הרב התייעץ עם היינן הראשי של כרמל מזרחי כדי לברר את כמות האלכוהול בעוגיות כאלה, ופסק שהן חשודות כחמץ. הוא לא התבייש ולא פחד לצאת נגדם לאחר שהדיבורים לא עזרו.

"ברוב המקרים, אגב, הדיבורים עזרו", ממשיך הרב אלנקווה ומחייך. "למשל העובדה שכיום הסגירה של חיתולים חד-פעמיים היא רב-פעמית היא בגללנו. לשכת הרב פנתה אל חברות הטיטולים כשההמצאה הנהדרת הזאת הגיעה לארץ, וביקשה מהן להחליש את הדבק ברצועת הסגירה של החיתולים כדי שלא יהיה חשש להדבקה של ממש שאסורה בשבת, והן הסכימו. עוד המצאה שהרב אליהו אחראי לה קשורה לצורתם של הבורקסים. העובדה שהיום באולמי שמחות מחלקים בורקסים מרובעים עם מילוי לא חלבי ובורקסים משולשים במילוי גבינה היא היכר שהרב אליהו המציא כדי שאנשים לא יטעו, ובעלי האולמות קיבלו זאת עליהם".

"אבל כמי שישב עם הרב וראה אותו מקבל מאות ואלפי אנשים", קוטע הרב אלנקווה את הדיון בהלכה, "זכיתי לראות איך הוא מתייחס לכל יהודי שנכנס אליו. אפילו לא נכנס, רק מדבר איתו בטלפון. אם היה נכנס חתן לקבל ברכה הוא היה שמח כאילו הוא בן משפחה. אם מיד אחריו היה מדבר בטלפון עם מי שמתו מוטל לפניו, ראית שהוא משתתף איתו בצערו כאילו הדבר נוגע לו אישית. זה היה המיוחד ברב".

הרב צבי קוסטינר, ראש הישיבה במצפה רמון, היה מבאי ביתו של הרב אליהו. "מבחינה הלכתית הנקודה שלו הייתה להפיץ תורה ולהעביר את המסורת", מספר הרב קוסטינר. "הוא כיבד כל רב מכל זרם והיה אהוב ונערץ על-ידי כל רב מכל זרם. הוא שימש גדולים כדי להעביר הלאה את כל המסורות וככה היה מלמד הלכה. היה לו ראש מעשי בצורה בלתי רגילה, תמיד היה מוצא פתרונות הלכתיים במקומות שאחרים נואשו מלמצוא אותם. על עצמו היה מחמיר בלי גבול מגיל אפס. זה הצד השני שבו, הצד של המקובל. הוא היה מקובל אלוקי בן מקובל אלוקי. אבא שלו כתב פירוש על הזוהר. הוא עסק המון בתעניות ובצומות, אבל לאחרים היה מֵקל רבות בכל תחום.

"פעם הוא הכשיר מקווה אחד בגאורגיה, בזמן שהייתה תחת השלטון הקומוניסטי. קרה שאורח מאמריקה התארח באותה עיר בגאורגיה, ומצא שהמקווה פסול. אותו יהודי חזר לעירו וסיפר את הסיפור לרב משה פיינשטיין. הרב פיינשטיין אמר שאם הרב אליהו התיר העניין גמור ואין מה לחשוש. הנקודה היא שהרב אליהו הבין שמה שנכון לאמריקה או לישראל לא בהכרח נכון למקום כמו גאורגיה, שם אפשר להורות אחרת. שנים אחר כך הרב אליהו היה בניו-יורק וטבל שם במקווה באחת השכונות החרדיות ומצא שם משהו שלדעתו פסל את המקווה. התושבים המקומיים לא אהבו את הפסיקה שלו והלכו, שוב, לרב פיינשטיין. ושוב הוא ענה להם: 'אם הרב אליהו פסל, המקווה פסול ואין מה לדבר'".