בעוד אנחנו עסוקים במאבקים מיותרים של דת ומדינה, חוששני שמתרגשת עלינו בקרוב מלחמה כוללת. מלחמה של ממש, בכמה חזיתות בו-זמנית ובעורף, עם הרוגים של ממש. וכמו ערב מלחמת יום הכיפורים - אנחנו באופוריה, ולא קולטים את אותות האזהרה, ושוב נופתע, ושוב נשלם בקורבנות רבים.
חזיון תעתועים?
הכרחי לצאת מהשאננות, ולהתבונן בשיקול-דעת על הקורה מסביב. חיוני לנסות להביט בכל בעיניים זרות, מערביות למשל.
התנהלות מדינת ישראל במלחמת עזה הביאה עלינו לא רק את דו"ח ועדת גולדסטון - כמה מפעולותינו בעזה הרחיקו מאיתנו גם ידידים באירופה ובאמריקה. חלק מההתנגדות לישראל נוטרלה - ב"יוזמת אנפוליס" של ממשלת אולמרט. כאשר ישראל מפגינה יוזמה מדינית - נוטות מרבית אומות העולם לתמוך בנו, ולהתעלם אפילו מחטאים שלנו.
אלא שאז עלתה ממשלת נתניהו-ליברמן-ברק. כתבתי כבר כאן שממשלה זו מביאה על ישראל סכנה ברורה ומידית - היום אולי ברורים יותר הדברים. ממשלת נתניהו עצרה את תהליך אנפוליס, ובמקומו ניסתה פעמיים לזרות חול בעיניים: ב"נאום בר-אילן" - ביוצרה אשליה כאילו תפתח בצעדים למימוש "שתי מדינות לשני עמים", וב"הקפאת הבנייה" - ביוצרה אשליה שבאמת תעצור כל בנייה בהתנחלויות. משגה של הנשיא אובמה - שדרש הקפאה מוחלטת - רק חיזק את אכזבת העולם, כשנחשפו פניה האמתיות והסרבניות של ממשלתנו. ההודעות התכופות על אישורי בנייה בהתנחלויות - הוסיפו חטא על פשע. הוספנו גם עוון, בהידוק המצור האבסורדי על עזה - במקביל להצהרות שאין כל מצור ויצאנו מזמן מעזה - ובהתנפלות על המשט, במים בינלאומיים ומול אזרחים. ישראל נתפסת בעולם כמצורעת.
מסביב לגרעין העיקרי, לא בחלנו בשטויות גם בשוליים: שר חוץ בריון מתלהם, שמוחרם על-ידי מחצית מהעולם; הסנשו-פנשו-
אילון שלו, שמתרברב בהשפילו שגריר של מדינה חשובה; סירוב הממשלה לשתף פעולה עם ועדת חקירה בינלאומית על מלחמת עזה - סירוב שעיצב את תוכנו של דו"ח גולדסטון; ההתנקשות השלומיאלית במבחוח בדובאי (לפי מקורות זרים...), שאנחנו ממשיכים לשלם את מחירה גם בימים אלה; מניעת כניסה לישראל מליצן ספרדי, מפעילי זכויות אדם אירופיים ומאינטלקטואל אמריקני; והשבוע - במקום מינוי ועדת-חקירה ממשלתית, או לפחות ועדת בדיקה ממשלתית (כוועדת וינוגרד) - ממנים "פורום בדיקה" של קשישים מכובדים.
נתבונן בתוצאות במישור הבינלאומי: הנשיא אובמה איננו מסתיר עוד את הסתייגותו ממשלת ישראל, ומפר לראשונה את תמיכת ארה"ב במדיניות העמימות הישראלית בנושא הגרעין. מדינות באיחוד האירופי נסחפות לחרם על ישראל - ממוצרים מההתנחלויות למוצרים ישראלים בכלל, ולכנסים עם מומחים ישראלים. אמנים מהמערב מבטלים הופעות בישראל. מזכיר האו"ם מסרב לבטל את יוזמת מועצת-הביטחון לוועדת חקירה בין-לאומית על אירועי המשט.
את טורקיה איבדנו - וההגינות מחייבת להוסיף שלא רק באשמתנו. את נסיכויות המפרץ - שהיו הראשונות, לאחר
הסכם אוסלו, לפתוח "משרדי אינטרסים" עם ישראל - איבדנו. את סעודיה - שעומדת מאחורי "יוזמת השלום הערבית" - אנחנו עומדים לאבד. את סוריה - שנשיאה חוזר ומצהיר על נכונותו לשלום מלא עם ישראל, ומיטב מומחי צה"ל (בקבע ובמילואים) תומכים בשלום עמה - אנחנו עומדים לאבד.
ובשקט-בשקט, מתחת למסך הרדאר, אנחנו מתקרבים לאבד גם את המדינות הערביות היחידות שעמן יש לנו שלום. מצרים - זועמת על התנהגותנו בנושא עזה בכלל, ועל הצהרתו המטומטמת של שר התחבורה ישראל כץ בפרט, שיש לדחוף את עזה לחיקה של מצרים. משרד החוץ המצרי הודיע ביום שלישי כי "הדיבורים הללו רק מאשרים ...שיש מחשבה ישראלית המכוונת להתחמק מאחריות לעזה ולהשליך אותה על מצרים". וירדן? המלך עבדאללה הצהיר (בראיון ב"
וול סטריט ג'ורנל" ביום שלישי) ש"היחסים בין שתי המדינות הגיעו לשפל שלא היה כמותו מאז הסכם השלום ב-1994"!
והכל כאילו מתמקד לקראת "ספטמבר השחור": אז יסתיימו עשרת חודשי "הקפאת הבנייה בהתנחלויות" ונתניהו יממש את הבטחותיו לפצוח בגל בנייה נרחב. האם אז תפרוץ המלחמה הכוללת?
האם זה עדיין נראה חזיון תעתועים?
