ההודעה בתיבת הדואר המודיעה על מכתב רשום , שמחכה לי בסניף הדואר הקרוב, לא בישרה טובות. מכתב רשום מגיע בדרך כלל מרשויות השלטון , ומה הם כבר יכולים לבשר לי? שזכיתי בפרס ישראל? שאדליק משואה? הודעות כאלו מוסרים בטלפון ומודיעים ברדיו, כך ששום טובה לא תצמח לי ממכתב רשום.
הפקידה בסוכנות הדואר, שמסרה לי את המסמך, סיננה בשפתיים קפוצות שזהו מכתב מהמשטרה, והמבט שנעצה בי היה מסוג המבטים שנועצים בעבריין מועד - עוינות מלווה בחשש מתגובתו האלימה.
עיון מעמיק במכתב הבהיר לי שזהו דוח תנועה , שבו משטרת ישראל טרחה לבשר לי שבתאריך 28.01.10 , צולמה מכוניתי נוסעת באחד מכבישי הגליל, במהירות שמעל למותר. לפיכך נקנס הנהג בסכום של כמה מאות שקלים.
התגובה הראשונה והאינסטינקטיבית הייתה הכחשה גורפת. זה לא אני, ולבטח יש פה טעות משטרתית טיפוסית. אך בדיקת מספר הרכב המופיע בדוח, ובדיקה ביומן העלתה, שבאותו תאריך , בשבת בבוקר, נסענו לבקר את בני ששרת באותה תקופה בגבול הצפון. כנראה שעוצמת הגעגועים גרמה לנהג, כלומר לי, שהרי בנסיעות משפחתיות ההגה מופקד בידי , למהר יתר על המידה.
פעולות משטרתיות נגד נהגים תמימים, הנוסעים בשבת בבוקר לבקר חילים קרביים, אינן זוכות לפופולריות במשפחתי, במיוחד כשהן מסתיימות בדוח תנועה, הגורר בעקבותיו קנס והורדת נקודות. הבעיה העיקרית הייתה שדוח זה עתיד היה להצטרף לדוח תנועה קודם שקיבלתי, וחששתי שרשיוני יפסל באופן זמני. אשתי ניצלה את האירוע כדי לחזק את טיעוניה נגד נהיגתי הלא זהירה, לעומת נהיגתה המושלמת. ומה נאמר לילדינו הצעירים? שהם נתונים בידיו של עבריין תנועה סדרתי?
בימים הבאים הקדשתי מחשבה כיצד לטפל בדוח התנועה. הייתי חייב לשקם את מעמדי במשפחה, ויותר מכך לסכל את האפשרות שרשיוני ייפסל, והמכונית המשפחתית תופקר לאנחות בידי אשתי, שאינה מתעלמת מחוקי התנועה, היא פשוט לא מכירה אותם. האפשרות ללכת למשפט נפסלה בשל ההוצאות הרבות, והסיכוי הקלוש לזכות. התעלמות אינה פתרון ראוי, מכיוון שטבעם של דוחו"ת כאלו שלא להעלם, ודווקא במקרים כאלו מפגינה המשטרה את יעילותה הביורוקרטית. הבעיה העכירה את שלוות רוחי משך מספר ימים, עד שבהברקה של רגע, מצאתי פתרון גאוני בפשטותו: ל"הלביש" את הדוח על אשתי.
מאחר שהמצלמה מצלמת רק את המכונית, נוכל לטעון במשטרה שאשתי הייתה הנהגת, ובזכות העובדה שלא היו לה דוחו"ת קודמים, הדוח יסתכם בקנס כספי בלבד. זוהי ללא ספק דוגמה מצוינת לשוויון בין המינים, ולחלוקה צודקת של הנטל בין בני הזוג. אשתי האזינה להסבר, לא כל כך ירדה לעומקו של הפתרון שהצעתי, בעיקר מפני שהמעטתי להתיחס למשמעות הכנסתה למאגר המשטרתי, ולעומת זאת הרביתי להחמיא לה על המעשה ההומניטרי הנאצל שהיא עושה. מתנה שקניתי לה בערך הכספי של הקנס, הסירה את שארית ספיקותיה.
לא היינו נזכרים בדוח הזה אלמלא חודש מאוחר יותר, התגלעה מחלוקת בין אשתי לבין שוטר משועמם , שהוצב בצומת נידח בחיפה, כדי לוודא שהנהגים מכבדים תמרור עצור. אשתי טענה שעצרה, השוטר חלק עליה, ובמשך דקות ארוכות ניהלו ויכוח בלשני מעמיק על משמעות צמד המילים "עצירה מוחלטת". הויכוח הסתיים ללא הכרעה, כלומר, דמעות מצידה של אשתי, ודוח מצידו של השוטר, שכנראה נכשל בבחינת הבגרות בלשון.
מכאן החלה המערכת לעבוד ביעילות לא אופיינית. אשתי שהפכה לפתע לעבריינית תנועה סדרתית, זומנה לשיחה במשרד הרישוי בחיפה. חיצי אשמה כבדים הופנו נגדי, מפני שבגללי, ורק בגללי, עלול רשיונה להשלל. סוף סוף הבינה אשתי שאני לא גאון שגבר על המימסד, אלא עבריין תנועה שחמק מעונש מוצדק, במחיר הפללתה. מסיבות לא מובנות לי, היא העלתה טיעונים משונים על הדמיון בין המקרה הזה לבין משפט דרייפוס. אך אני בחרתי להתעלם מההקשרים ההיסטוריים. טענות הנגד שלי על הצורך לכבד תמרורים נדחו על הסף.
לקראת השיחה במשרד הרישוי, קראנו את כל נאומי ההגנה במשפטים המפורסמים ביותר בהיסטוריה. ערכנו סימולציות לעימות עם פקידות צעירות, או מבוגרות, רוסיות או צבריות, שחורות שיער או מחומצנות. תרגלנו מבטים מושפלים , התאמנו בבקשות סליחה ומחילה, ואשתי גייסה את כל כישוריה כמורה לתיאטרון לקראת המפגש הגורלי.
הפקידה הייתה עניינית מאוד. אלי התייחסה כאל מיטרד שובניסטי, ואל אשתי התייחסה כאל סכנה לציבור. בחוסר סבלנות מופגן, שמעה את נאום ההגנה המזהיר, ופסקה ביובש: "חודש שלילה. תשאירי אצלי את הרישיון."
בדרך הביתה נשאה אשתי נאום תביעה חריף, ארסי ורגשני, נגדי, על כך שבדומה לפוליטיקאים מושחתים גם אני התחמקתי מעונש. באותם רגעים העדפתי לבחור, כמו אותם פוליטיקאים, בזכות השתיקה. ככלות הכל בחודש הקרוב המכונית המשפחתית תהיה רק ברשותי.
