מצאתי לנכון להקדיש מאמר נוסף לעניין התביעה של משרד הפנים נגד ד"ר עימאד חמאדה, לפיה "לימודיו ועבודתו מעידים על אובדן הזיקה לישראל", לכן מבוטל רשיון השהיה במקום בו נולד, שנמצא תחת שלטונה של ישראל 43 שנים, מיום בו נולד "הנאשם". לפחות הוא נאשם בעיני משרד הפנים בישראל. ועל כך "הנאשם" עותר בבית המשפט בירושלים ומצפה לסעד.
למאמר הזה אני נדרש עקב עשרות תגובות שהופיעו באתר והמשותף להן שאינני מבין את חוק השבות.
לצערי, עשרות המגיבים אולי קראו שורה פה ושורה שם ולא הבינו, שאינני מתייחס לשאלת האזרחות. לא דנתי בחוק השבות ולא בשאלת הפליטים. נראה לי, "שהנאשם" אינו שש להיות אזרח במדינת ישראל. "הנאשם" של משרד הפנים לא בא לישראל. ישראל באה אליו בשנה בה נולד, בשנת 1967.
ישראל באה אליו ואל כל בני משפחתו ואל כל בני המקום בו הם גרים ונתנה להם רשיון לשהות במקום. בשנת 2008 נשללה זכות התושבות ל-4,577 תושבים מירושלים המזרחית וד"ר עימאד חמאדה הוא אחד מהם. ד"ר אבו ח'לף הוא עוד אחד מהם, שהשופט
נעם סולברג ידון בענינו ללא נוכחותו, אלא רק בנוכחות עורכת דינו, המיצגת אותו.
החוק לפיו מבקש משרד הפנים לשלוח לכל הרוחות את ד"ר עימאד חמאדה מהבית בו נולד, יש לו בסיס בחוק הכניסה לישראל עוד משנת 1952, הקובע הסדרת זכות תושבות למי שאינו אזרח ישראלי או בעל תעודת עולה.
החוק הזה מתייחס לאלו שבאים לישראל ומבקשים רשיון שהות. ד"ר אימאד חמאדה לא בא לישראל, ישראל באה אליו.
לזכותו של השופט נעם סולברג ניתן לציין שהוא הגיע למסקנה - "לא הרי צרפתי, לא יהודי, שהיגר לישראל, כפלשתיני שנולד בירושלים". אבל הצעד הנאור של כבוד השופט נעם סולברג, לצערי, נבלם כאשר הוא מוסיף - "לא יהיה זה נכון להלביש את הנושא העקרוני על העתירה הנוכחית".
אני לא משפטן, אני רק אזרח במדינת ישראל, הדואג לדמותה המוסרית של ישראל. יש לי זכות לפנות אל כבוד השופט, להביע את כאבי ואת דעתי - ואני נחרץ בדעתי שלמען דמותה המוסרית כמדינה יהודית תמחק החרפה של המילים: "לימודיו ועבודתו בארה"ב מעידים על אובדן זיקתו לישראל".
ולסיום עוד משפט, אני מקווה שד"ר עימאד חמאדה, רעיתו, שלושת ילדיו והילד הרביעי העתיד לבוא לאוויר העולם, יוכלו לחיות בביתם שבירושלים ותוסר חרפת גירושם.
