סאגת ההורים והאפליה החרדית בעמנואל הציפה אל פני השטח סוגיות אקוטיות. לא רק דת ומדינה אלא גם מקומו של האחר בחברה - המזרחי וגם החרדי (ומדובר בשני נושאים).
אפליית המזרחים מקוממת עד למעלה ראש. שלא בטובתה, היא בולטת במיוחד בחברה הדתית המקדשת הבדלי נוסחים ומנהגים ואוריינטציות הלכתיות מגוונות.
מתחת לפני השטח צף עלבונם המתמשך של המזרחים בחברה החרדית. עד היום נחשבים חכמי ההלכה והפוסקים הספרדים לכינור שני בהיררכיה הדתית. קרוב לוודאי שמי שייוותר בזיכרון ההלכתי בעוד 500 שנים, יהיה דווקא הרב
עובדיה יוסף ובכל זאת התואר "פוסק הדור" נשמר בשיח החרדי ההגמוני רק לרבנים אשכנזים.
אבל לטנגו צריך שניים - הספרדים, ובראשם חרדי שס, מתנהגים על-פי המודל ההגליאני (בפירושו המרקסיסטי) של האדון והעבד. האדון זקוק לעבד כדי להגדיר את אדנותו (או את עליונות ערכיו ומערכת החיים שלו); העבד, לעומת זאת, זקוק למבט המאשר של עיני האדון הנחות עליו כל אימת שהוא מרַצה את אדוניו. האישור הוא מתן הלגיטימציה לקיומו, לחשיבותו, למקומו המועיל בחברה ובהיסטוריה.
המהפכה של שס לא שינתה את העיקר. איש לא קרא תיגר נגד קביעתו הידועה של מנהיג ליטאי מרכזי, לפיה הספרדים אינם מוכשרים עדיין להנהגה. יכולים אנשי שס למנות שרים ולהזרים תקציבים ככל שיחפצו - את התודעה הספרדית השבויה הם לא הצליחו לחלץ מִסד נמיכות הקומה וביטול הדעה מול עמיתיהם האשכנזים. ראו באיזו נחישות מטפלים אנשי שס ברב דוד אמסלם, הח"כ היחיד מסיעתו שיצא בפומבי ובחריפות נגד הגזענות.
הפער ההיסטורי בין שני הזרמים נוגע ללבה של סוגיית דת ומדינה: האם הרב הוא מנהיג קהילה או שמא בראש ובראשונה הוא ראש ישיבה. בלשוננו - האם המנהיג הרוחני יוצא מהשטח, מצרכיהם המשתנים והמגוונים של אנשי קהילתו (מכאן, למשל, פסיקתו המהפכנית של הרב אמסלם בנושא הגיור, בעקבות שיטת ראש תנועתו, הרב יוסף), או שעיקר ההנהגה נמצא באליטה הישיבתית? הגישות הללו יצרו הבדלי פסיקה קוטביים, וגם לא מעט התנשאות מצד האליטה האשכנזית שעל-פי רוב החמירה עם צאן מרעיתה. כבכל מערכת עֶרכית, ההחמרה נתפסת בשיח הפנימי כמחויבות ונאמנות גבוהות יותר מאלה שנראים כמי שנוהגים להקל בהלכה.
ההבדלים נוגעים גם לשוני המכריע באופי התגובה של הקהילות השונות למצבי משבר. במקרה
אריה דרעי, גם מול תחושות הקיפוח והעוול החריפות שחוו תומכי התנועה ואוהדיה, לא "נשברו הכלים" ביחס למדינה ולמוסדותיה. לא כך באשר לתגובה החרדית האשכנזית במקרה הנוכחי. כאן הוצבו תותחי הטיעונים האולטימטיביים, לאמור לא בפסיקה נגד הגזענות מדובר אלא בהתנגשות בין הציות למה שנתפס כדבר האל (מפי הרבי) לחוק האנושי.
נוח להפיל את התיק העדתי על החרדים, אבל כדאי להיות כֵּנים גם עם עצמנו. מגילת רות נפתחת במילים "וַיהִי בימי שפוֹט השופטים". חכמי התלמוד קראו בין השורות ביקורת חברתית של מחבר המגילה ודרשו "דור ששופט את שופטיו". ומיד הסבירו: "אומר לו [השופט לנאשם] טול קיסם מבין שיניך; אומר [עונה] לו [הנאשם] טול קורה מבין עיניך".
כמעט כל מערכת חברתית שנבדוק, נגלה שהיא נגועה בגזענות. ראו את האקדמיה הישראלית. אחוזים בודדים מבין כלל המרצים בה הם מזרחים. מדוע? פעם תירצו זאת בעובדה שאין מספיק דוקטורים מזרחיים. היום המצב השתנה, ועדיין מרצים בעלי אוריינטציה מערבית עם הישגים פחותים מקוּדמים, בעוד עמיתיהם המזרחיים המצוינים יותר נותרים בחוץ. גם בכלי התקשורת נמצאים המזרחים במיעוט זניח. למה? אה, זה מסיבות ענייניות. כן.
קל מדי להפיל חוליינו על האחר, בעיקר אם הוא חרדי. הישראליות המסוימת באה במצור רגשי מול החרדי, שכן הוא מסמן את שיבתו המאיימת של המודחק: הממד הדתי שסולק לשולי ההיסטוריה עוד במאה ה-19 ועם הקמתה של ישראל הושם בפינה כסרח עודף. אלפי שנים היה העניין הדתי "עילת הקיום" של העם היהודי; המחשבה שאפשר להיפטר ממנו הייתה אשליה מתוקה. החרדי מאלץ את הישראלי להתמודד עם הסוגייה הזאת, הגורלית לעתידנו.
