הנאום הידוע מראש של דליה דורנר

בעוד כשבועיים, עם הגיעה לגיל שבעים, תפרוש השופטת דליה דורנר מבית המשפט העליון. בעת פרישתו של שופט עליון מתכנסים השופטים לטקס מכובד שבו נושא השופט הפורש דברי פרידה.

בשנים האחרונות הפכו נאומי הפרידה תוקפניים יותר ויותר כנגד המערכת הפוליטית, ניכרת בנאומים השפעתו ההרסנית של האקטיביזם השיפוטי אשר העביר למערכת משפטית כולה את התחושה כי היא היא הריבון האמיתי והפוליטיקאים, אלו ממרכז הליכוד, רק מפריעים.

אז מה צפוי לנו בדברי הפרידה של השופטת דורנר?

ראשית, השופטת תתאר תיאור קודר את מצב שלטון החוק במדינת ישראל. התיאור יהיה כזה שיהפוך את המערכת הפוליטית לאחראית לו.

שנית, בהתאם לרוח האנטי דמוקרטית של הריבון מבית המשפט, היא תטען שההתקפות על מערכת אכיפת החוק (כך מכונה ביקורת על מערכות ואישים המסונפים לשמאל) מצד הפוליטיקאים מסכנות את הדמוקרטיה בישראל.

שלישית, היא תתלונן על הקשר בין הון לשלטון. היא בוודאי לא תתכוון לקשר שבין גורמים מרכזיים בתקשורת הישראלית לבין גורמים במשטרה ובפרקליטות, אשר מעלימים מידע מן הציבור ואשר אוכפים את החוק באופן סלקטיבי.

לסיום תטען השופטת, כי על בית המשפט להבטיח זכויות חברתיות לאזרחי המדינה. היא בסך הכול תתכוון כי על בית המשפט כריבון להרחיב את תחום שליטתו על עוד עניינים.

כשבועיים אחריה יפרוש השופט תאודור אור, דבריו מן הסתם לא יהיו שונים בהרבה.

באותה רוח תקף בג"צ את משרד החינוך שהחליט לבטל את שיטת המצרף כתנאי קבלה לאוניברסיטה ולהשיב את הפסיכומטרי.
לשבחו של הרכב השופטים (אדמונד לוי, סלים ג'בראן ומישאל חשין) יאמר כי החליט שאין זה מסמכותו להתערב בהחלטה. לא לשבחו ניתן לציין את העובדה שהוציא את קצפו על האוניברסיטאות.

בדומה למנהגיו המגונים של היועץ המשפטי לממשלה הקודם, אליקים רובינשטיין, מרשה לעצמו בית המשפט לחרוג מתחום ההחלטה המשפטית אל מחוזות הטפת המוסר הפוגעת בשמן של הרשויות האחרות.

השופטים טענו כי האוניברסיטאות עושות עוול לאוכלוסיות חלשות. לשווא ניסתה באת כוח המשיבים, עו"ד רחל בן ארי, להציג טיעונים רציניים הקשורים בשיקולים של איכות אקדמית ושל ניצול משאבים מוגבלים, שופטי בג"צ "קרעו" את האוניברסיטאות בלא שאלו יכלו להתגונן.

ההתקפה הזו, בדומה למנהגו של רובינשטיין להוציא "דוחות ציבוריים", בדומה פעולותיה של עדנה ארבל, כמו השפעתו האקטיבית של אהרן ברק על המערכת הפוליטית, היא ביטוי לעובדה שמערכת המשפט - כאחראית על יישום החוק ולא על קביעתו - איבדה לחלוטין את תחושת ההבדל בין מותר לאסור.