|
|
מראה שלנו [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
זה בלתי נתפס! לא יכול להיות! הרגעים הכי קסומים של ילדינו בפתח ואנחנו בחרדה ובכוננות ספיגה. על מה? הרי כל הזמן אנחנו אומרים "הלוואי והייתי שנה בבית עם הילדים", "חיי מתחלקים לשניים - לפני הילדים ואחרי". אז עכשיו הגענו לאחרי, אחרי שניגמרה לה השנה העמוסה והמעייפת ובפתח מחכה להם הגדול מכולם, שכל שאר החופשים מחווירים לידו, החופש הגדול!
כמה הילדים שלנו חיכו לו, כמה ציפו לו, כמה תוכניות רקמו עבורו ואנו עומדים מנגד ובסיעור מוחות בלתי פוסק מגרדים את הפדחת ושואלים: מה עושים? איפה מאפסנים שלשה ילדים לחודשיים? מי נותן אחריות ולכמה זמן? יש פתק החלפה? קיימת אפשרות שהמבצע בחודשים מרץ-אפריל הקרירים הנעימים במקום יולי אוגוסט רויי הלחות? מה חשבו לעצמם מקבלי ההחלטות כשהחליטו שהחופש הגדול יתקיים כחודשיים בתקופה המזיעה בשנה? מה איתנו? איך נפל דבר וילדינו יוצאים לחופשה מרוכזת בלי לתאם איתנו? אם היו מודיעים בזמן היינו נערכים, מוצאים פיתרון יצירתי ולוקחים ימי חופש.
חופש?? פעם אחרונה שהסתכלתי במילון על ההגדרה "חופשי" מצאתי כי חופשי משמעו פטור מעול, פנוי מעבודה, פטור מחובה מסויימת".. לא לזה התכוון המשורר כשאמר קחו חופש כדי שתוכלו לבלות עם ילדיכם בחופש.
איך מרגיעים את החרדה?
אם נתרכז לרגע ונרגיע את החרדה נישאר עם שתי בעיות מרכזיות: העובדה כי ילדינו בחופש ורובנו לא. שנית, במידה ונחליט לקחת ימי חופש כדי להגשים את החלום להיות עם הילדים נצטרך להתעמת עם הקושי הרב להיות עם הילדים במהלך שעות היום כשהם מלאי אנרגיה, שמחת קיץ ורצון אינסופי להרפתקאות. אני מניחה שאם נעביר איתם את היום יום ברביצת בוקר מול הטלוויזיה וברביצת ים - בריכה בחלקו השני של היום נקבל ילדים מותשים, אדומים ומרוצים.
השאלה הנשאלת היא האם זהו זמן האיכות - כמות שאנו רוצים להקנות לילדינו בתקופת ההתפתחות המשמעותית ביותר בחייהם? לא בטוח. אז נישארנו עם האופציה השנייה של להיות איתם, פשוט להיות. קצת ים קצת בריכה קצת סבא-סבתא וכל השאר להיות. אוי, כמה קשה להיות... איפה מוכרים את זה והאם זה מגיע עם הוראות הפעלה וסוללה בצד? להיות ברגע, מבלי לחשוב על האטרקציה הבאה שעוד לא השגתי עבורה כרטיסים מוזלים מהוועד. להיות - "Doing”, הפסיכואנליטיקאי ד.ו. ויניקוט דיבר על המושג זה כמצב בסיס הקשור בהוויה שלנו, במהות הפנימית. מושגים נילווים למושג זה יכולים להיות אינטימיות, נוכחות וקשב. לעומת ה-Doing שזה סך כל הפעולות שלנו, החלקים הקונקרטיים, הפרקטיים. למה כל כך קשה להשאר ב"להיות"?
הקושי הוא בכך שהילדים הם המראה שלתוכה משתקפים החלשים החלשים ביותר שבתוכנו. זוהי מעין מראה אכזרית שמראה לנו את כל הפגמים שלנו מבלי להתחשב כלל, לא בחום הגדול ולא ביתושים שמזמזמים באזנינו. זוהי מראה שמשקפת לנו את קוצר הרוח שלנו, חוסר הסבלנות, התוקפנות ואפילו חוסר השליטה בעצמינו וברגשותינו. כל אמא יודעת שהמקום שבו היא מרשה לעצמה להוציא את הזעם הוא מול ילדיה. יחסי הכוחות ידועים מראש (תתפלאו אבל לרעתנו) והכוח שבידינו בכוחו להשחית.
קשה מנשוא להיות מול המראה הזו שעות רבות ולא לברוח למקומות "הנוחים והממוזגים". נדרש אומץ כדי לקבל מולנו את ההשתקפות הזו ולהיות איתה כי אלו הקטנים לא עושים לנו הנחות. הם הכי טובים בעולם בלא לוותר ולבקש עבורם הורים טובים יותר כל הזמן בייחוד בחופש הגדול.
