הרעות הנפתחות מצפון

בלבנון מת בתחילת השבוע ממחלה בגיל 75 חכם הדת השיעי מוחמד חוסיין פדלאללה. הוא נולד בדרום עירק בשנת 1935, למד בבתי המדרש השיעיים ובשנת 1966 עבר לכהן כמורה הוראה בקרב העדה השיעית בלבנון. פדלאללה היה ממייסדי חיזבאללה בתחילת שנות ה-80', ופעל יחד עם ראש הארגון אז, שיח' צובחי טופיילי. בשנת 1983 נעשה ניסיון לחסלו באמצעות מכונית תופת, חודש לאחר פיגוע ענק שביצע חיזבאללה במטה המרינס בביירות. פדלאללה טען אז כי ארה"ב וישראל עומדות מאחורי ניסיון החיסול. בשנת 1991 מונה עבאס מוסאוי לראשות חיזבאללה, התקרב רעיונית לאירן, ולכן פרש פדלאללה מן ההנהגה הדתית של חיזבאללה, דבר שגרם לארגון להיכנס באופן מלא תחת ההגמוניה האירנית.

פדלאללה, שהיה בעל תואר "מקור לחיקוי", התואר הגבוה ביותר בסולם ההירארכי השיעי, היה בעל דעות חדשניות, שונות מאלו המניעות את אירן, וחָלק על הנהגתה הדתית בשלוש סוגיות חשובות: האחת - עיקרון "שלטון חכם הדת" שהנהיג באירן האימאם ח'ומייני, ושאותו אימץ עבאס מוסאוי בחיזבאללה. פדלאללה חלק על עיקרון זה וטען כי תפקידו של חכם הדת הוא לפסוק הלכות ולא לנהל מדינה. השנייה - פדלאללה דגל בקירוב פלגי האיסלאם, ובעיקר קרא להקטנת המתיחות בין הסונים והשיעים, שכן לגישתו, שני הפלגים לגיטימיים מבחינה דתית. גישתו זו קיבלה משנה תוקף לאחר שנפל סדאם חוסיין בעירק והחלה מלחמת פיגועים הדדיים בין סונים ושיעים. אך נראה כי מאמציו בעניין זה לא הוכתרו בהצלחה יתרה, שכן דעתם השלילית של הסונים והשיעים אלה על אלה מעוגנת כבר 1350 שנה, ולא קל לשנות דפוסי חשיבה, תדמית והתייחסות, בעיקר במזרח התיכון. הסוגייה השלישית - פדלאללה אימץ גישה מודרנית בעניין חידוש החודש האיסלאמי.

עד היום נהוג ברוב ארצות האיסלאם (כפי שהיה נהוג אצלנו עד ימי בית שני) לחדש את החודש על-ידי עדים המתייצבים בפני בית המשפט בעיר מגוריהם ומעידים שראו את הירח. בית הדין חוקר אותם, מודיע לנשיא או למלך המקומי על שהיה מולד, והוא - כפעולה שלטונית - מכריז על החודש החדש. הבעיה בעניין זה היא שבגלל תנאי מזג אוויר - עננים למשל - רואים את הירח בארץ אחת ואין רואים אותו בארץ אחרת, ולכן יש שראש חודש חל בארצות מוסלמיות שונות בימים שונים. העובדה שאין סמכות איסלאמית אחת מקובלת תורמת למצב זה. העניין מקבל משמעות רבה ביותר בחודש הרמדאן, שכן חלק מהמוסלמים מתחילים את הצום עם תחילת החודש, בעוד אחרים עדיין אוכלים, היות שאצלם מולד הירח טרם נראה והרמדאן עדיין לא הוכרז. החמור הוא שבגלל המחלוקת בין השיעה והסונה, לכל עדה יש בית דין משלה, והחלטה על חידוש החודש בעדה אחת אינה מחייבת את העדה האחרת, וכך באותה עיר יכולים סונים להתחיל את צום הרמדאן, בעוד ששכניהם השיעים ממשיכים לאכול במהלך היום למשך יום ואפילו יומיים. מצב זה עורר ביקורת רבה מצד אנשים בעלי גישה מודרנית, שטענו כי היהודים מקדשים את החודש על-פי חשבון כבר כמעט אלפיים שנה, ואפשר לחשב מראש את החודשים למשך אלפי שנים, ולכן אין טעם להיצמד לכתוב בקוראן - "צומו כשתראו אותו (את הירח)", במיוחד שהמצב גורם לפירוד ולמחלוקת בין עדות האיסלאם. פדלאללה - כמודרניסט ששאף לקרב את פלגי האיסלאם זה לזה - גרס כי יש לחדש את החודש על-פי חשבון אחד מקובל על כולם, וזאת בניגוד לדעתו של בית הדין של העדה השיעית בלבנון שהמשיך לפעול על-פי עדים, ולכן במקרים רבים היו הבדלים בין פסיקתו ובין זו של שאר העדה השיעית בלבנון בעיקר במועדי הרמדאן ועיד אלפיטר שבא מייד אחריו, בראש חודש שוואל. עניין זה יצר פילוג הלכתי בתוך העדה השיעית בלבנון.

עם היוודע דבר מותו של פדלאללה, פרסם חיזבאללה הודעת אבל, אך הלווייתו של השייח' וטקסי האבל שיימשכו 40 יום עלולים לעורר רגישויות ותוצאות בלתי רצויות, שכן העדה השיעית בלבנון מפולגת לקבוצות הנאבקות זו בזו על כוח ושליטה. שאלה חשובה היא אם חסן נסראללה ישתתף בהלוויה, שכן מסיבות ביטחון הוא נמנע בדרך כלל מלהופיע באירועים רבי משתתפים.

שאלה חשובה אף יותר היא מי יחליף את פדלאללה כמנהיג הדתי העליון של השיעים בלבנון. שכן מייד עולה שמו של חסן נסראללה כמועמדם הטבעי של תומכי חיזבאללה, למרות שאינו נהנה ממעמד דתי גבוה. הכוח הצבאי הסר למשמעתו עלול להיות כלי בלתי לגיטימי אך יעיל להצבתו בראש הרשימה, דבר שיחמיר את המאבק נגדו מצידם של מתנגדי חיזבאללה בלבנון בכלל ובעדה השיעית בפרט.

מאבק זה עלול למצוא גם ביטוי שלילי אצלנו, שכן גורמים שונים עלולים ליצור מתיחות עם ישראל כדי להשתיק התנגדות פנימית בטענה שעכשיו המאבק צריך להיות מופנה כנגד האויב הציוני. העובדה שבימים אלה מגיעה אצלנו עונת התיירות והנופש בצפון לשיאה, הופכת את התקופה הקרובה אטרקטיבית במיוחד עבור כל מי שמנסה לפגוע בישראל, במיוחד לאור העובדה שהתיירות הישראלית הפנימית התגברה, בחלקה בשל הימנעות ישראלים מלנפוש בטורקיה, ידידתו החדשה של חיזבאללה.

האו"ם מאשים את ישראל במתיחות בלבנון

השבוע פרסם מזכ"ל האו"ם את הדוח החצי שנתי שלו על יישום החלטת מועצת הביטחון 1701 שסיימה את מלחמת לבנון השנייה. בדוח זה מטיל המזכ"ל דווקא על ישראל את האחריות למתיחות שהייתה בחודשים האחרונים בין ישראל ולבנון, והסיבה הניתנת לכך היא טענת ישראל כי סוריה העבירה טילי סקאד לחיזבאללה, שהאו"ם "לא מצא לה תימוכין".

דוח מעוות זה מעיד כאלף עדים על ההתנהלות המוזרה של הארגון האמור לשמור על שלום העולם: האם חושב מזכ"ל האו"ם שסוריה תודה בהברחת טילים ללבנון? האם באן קי מון ממתין שחיזבאללה יציג את הטילים בראש כל חוצות? האו"ם מתעלם מעשרות אלפי הטילים שהוברחו מסוריה ללבנון, ומכך שיוניפיל "המחוזק" אינו מסוגל למלא את תפקידו ולפקח על הדרום הלבנוני בשל איומי חיזבאללה על חייליו, ולאחר שלפני כשלוש שנים נרצחו שישה מחיילי הכוח הבינלאומי בפיגוע ליד הכפר אלח'יאם. גם השבוע הותקף כוח של יוניפיל שהתקרב לכפר קבריחא שבדרום לבנון. הכפריים זרקו אבנים על חיילי האו"ם, עצרו את כלי רכבם ושדדו מהם את כלי נשקם. רק לאחר התערבות צבא לבנון - המציית להוראות חיזבאללה - הוחזרו לכוח האו"ם כלי נשקם.

האו"ם מתעלם במכוון מכל מחאותיה של ישראל ומהעובדות שזו הציגה לפניו. ללא ספק, האו"ם מוּנע על-ידי אג'נדה פוליטית אנטי-ישראלית, השואבת עידוד מכך שארה"ב של אובמה חדלה לגבות את ישראל בזירה הבינלאומית, ודוגמה לכך היא הסכמת הבית הלבן להביא את הנושא הגרעיני הישראלי על שולחן הדיונים באו"ם, מה שמעולם לא קרה קודם לכן.

המסקנה לישראל ברורה: יש בעולם ואצלנו מי שמנסה לשכנע את ישראל שכוח בינלאומי יפקח על מניעת התחמשותה של המדינה הפלשתינית לכשתקום. אבל הניסיון בלבנון מוכיח כי האו"ם יאשים את ישראל בכל דבר, ומנגד יאפשר לטרוריסטים - בעלי הברית של חיזבאללה - להתחמש בכלי הנשק הנוראיים ביותר. האם יכול מישהו לערוב שהמחזה הלבנוני לא יחזור על עצמו ביהודה ושומרון אם יימסרו בידי מבקשי רעתנו?

מצרים בוגדת וסוריה חותרת

בשידור חי לאמצעי התקשורת בלבנון ובסוריה מתח השבוע שר התעמולה הסורי, מוחסן בילאל, ביקורת קשה ועוקצנית על מצרים, על מובארק ועל מדיניותו. בילאל סיפר שהוא סירב להגיע למצרים כדי להשתתף במפגש שרי התעמולה הערביים, משום שלדבריו מצרים נוקטת עמדות מנוגדות לאינטרס הערבי. בשפה הפוליטית הערבית משמעות הדברים שמצרים בוגדת באומה הערבית. איש במצרים אינו חושב שהדברים נאמרו על דעתו של השר בלבד; הכל יודעים שהוא מבטא את תחושת הבוס, בשאר אסד, שבימים אלו עסוק בהכנות לחגיגות יום השנה העשירי לשבתו על כס הנשיאות שיחול בעוד שבועיים.

רוגזו של מובארק על סוריה - נציגתה של אירן במולדת הערבית - כה גדול, עד שסירב לאחרונה להיענות ליוזמת המלך הסעודי לערוך מפגש משולש מובארק-עבדאללה-אסד בשארם א-שייח'. הכעס נובע גם אי-הגעתו של בשאר אסד לקהיר לפני מספר חודשים לברך את מובארק על החלמתו, לאחר שנותח בגרמניה. אסד לא הגיע גם משום שמובארק לא כל כך מעוניין לראותו נוכח העידוד והחימוש שנותנת סוריה לחיזבאללה ולחמאס, שנואי נפשו של מובארק.

מנגד, קיבל מובארק לראיון לבבי את סמיר ג'עג'ע, מנהיג קבוצת האופוזיציה הנוצרית האחרונה בלבנון שעדיין לא נפלה לחיקו של חיזבאללה, לאחר שגורמים רבים אחרים - מראש הממשלה סעד אלחרירי עד מנהיג הדרוזים וליד ג'ונבלאט - עשו זאת בלית ברירה לפני מספר חודשים. גם מפגש זה עורר את ביקורתה של סוריה, הלוחצת על כל הגופים הפוליטיים בלבנון לקבל עליהם את עול מלכותו של חסן נסראללה. בתמיכת מצרים הכריז ג'עג'ע על כך שרק ממשלת לבנון החוקית רשאית להפעיל כוח חמוש, ומשמעותה הפוליטית של הכרזה כזו היא שנשקו של חיזבאללה אינו חוקי וכי יש לפרק את המיליציה השיעית מכל הטילים שהעניקו לה שסוריה ואירן לאורך השנים. הסורים מצידם מאשימים את ג'עג'ע בכך שהוא סוכן של ישראל, ומתייחסים בקרירות גם לעמר מוסא, מזכ"ל הליגה הערבית, על שהעז להיפגש עמו ולכנותו "מנהיג והוגה דעות".

חשוב לציין כי היחסים בין סוריה ומצרים מתוחים מאז שעצר הנשיא סאדאת את התקדמות הצבא המצרי לתוך סיני במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, צעד שלדעת אסד איפשר לצה"ל להפנות את חיל האוויר שלו למלחמה בצבא סוריה, לסייע לכוחות הקרקע הישראלים להדוף את הכוחות הסורים שהצליחו לחדור לגולן, ובהמשך - איפשר לצה"ל להשתלט על שטח סורי נרחב בדרך לדמשק. בעוד שהמלחמה החלה בתיאום בין סוריה ומצרים, עצירת ההתקדמות של צבא מצרים נעשתה ללא תיאום, נודעה לאסד רק אחרי המלחמה, והוא ראה בה תקיעת סכין מצרית בגבו.

לאחר מכן, בגד סאדאת בסוריה כשבא לישראל בשנת 1977 לאחר שניהל מו"מ חשאי עם ישראל במרוקו, וחתם ב-1979 על הסכם שלום עם ישראל, מבלי שזו החזירה לסוריה את "הגולן הגזול", ומבלי שמצרים התנתה את השלום עם ישראל בהחזרת הפליטים הפלשתינים מסוריה ומלבנון לבתיהם בתוך ישראל. בשנת 1982, כאשר תקפה ישראל את הכוח הסורי שהיה בלבנון, לא סגרה מצרים את שגרירותה בישראל והסתפקה בהחזרת השגריר בלבד.

לאורך שנות ה-70' וה-80' היו יחסי מצרים וסוריה מתוחים גם על-רקע הבריתות הבינלאומיות, שכן סאדאת העביר את מצרים מנטייה לברית המועצות למערכת הסכמים עם אירופה וארה"ב, בעוד שסוריה נשארה נאמנה למוסקבה עד שבריה"מ והגוש קרסו בסוף שנות ה-80'. בשנות האינתיפאדה הראשונה (1992-1987) מצרים - לטענת סוריה - לא עשתה דבר להקלת הלחץ הישראלי על הפלשתינים, למרות שהציבה את עצמה כפטרונית העניין הפלשתיני בהסכמי קמפ-דויד של 1978. על-פי המסר הסורי, מצרים בגדה בעניין הפלשתיני גם במשך האינתיפאדה השנייה, כאשר סייעה לישראל באספקת מידע על אנשי חמאס ולוחמי הג'יהאד. גם הגדר התת-קרקעית שמקימה מצרים בימים אלו לאורך גבולה עם רצועת עזה ושנועד לקטוע את המנהרות המפרנסות את חמאס אינה לרוחה של סוריה, ומספקת למכונת התעמולה הסורית תחמושת לתקוף בה את מובארק.

מנגד, תוקפת מצרים את התפקיד שממלאת סוריה בהתפשטות ההשפעה של אירן בעולם הערבי, ובהגברת כוחות מיליציוניים, ארגונים חמושים אנטי-ממשלתיים כדוגמת חיזבאללה וחמאס, המשתלטים על המערכת הפוליטית בארצותיהם.

בבית דין צבאי בסוריה נידון השבוע הית'ם אלמאלח, עורך דין סורי, לשלוש שנות מאסר באשמת "החלשת הרוח הלאומית" באמצעות "פרסום ידיעות שקריות". בעבר הוא כבר בילה בכלא הסורי שש שנים בשל דרישתו מהמשטר לכבד את החוקה. הוא הקים את האגודה הסורית לזכויות האדם וסוריה הסכימה לכך רק בשל היותה חתומה על אמנות בינלאומיות המעניקות זכויות אדם לאזרחיה. אך היות אלמאלח ראש האגודה לא מנעה מן המשטר לרדוף אותו על ביקורתו ולהשליכו לכלא לשלוש שנים. הית'ם אלמאלח הוא בן 79...

לנתק את היחסים עם טורקיה

ברור לכל שבעוד זמן לא רב תנתק טורקיה את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל, ועד שתעשה זאת היא תפעיל כלפי ישראל "עינוי סיני" שיתבטא במניעת טיסות ובהורדת דרג היחסים עד לניתוק מלא. דרישותיה של ממשלת טורקיה המתאסלמת - התנצלות בפני הטורקים, מתן פיצוי למשפחות הטרוריסטים ההרוגים והפצועים, החזרת הספינות שהובילו אותם והסרה מוחלטת של המצור מעל עזה - אינן מקובלות על ישראל. דרישות אלו נובעות מתחושת הכוח של טורקיה נוכח היחס הצונן של אובמה כלפי נתניהו, והתדמית הבעייתית של ישראל באירופה בעקבות אירועי המשט.

על ישראל להפסיק ולנסות לחלות את פניהם של ארדוע'אן ושל שר החוץ שלו דאודוגלו - אדריכל מדיניות החוץ של מפלגת השלטון האיסלאמית. על ישראל לומר בפשטות: ישראל תתנצל לאחר שטורקיה תתנצל על טבח מיליון וחצי הארמנים במלחמת העולם הראשונה ועל יחסן הגרוע ארוך השנים של ממשלות טורקיה כלפי המיעוט הכורדי, ותשלם פיצויים למשפחות 130 כורדים שרצח צבא טורקיה רצח בעירק רק בחודש מאי השנה. רק שינוי כזה ביחסה של ישראל יעמיד את ארדוע'אן על מקומו. בשלב שני, על ישראל לנתק את יחסיה עם טורקיה, להפסיק לספק לה מזל"טים המשמשים אותה במלחמתה נגד הכורדים, להכריז על טורקיה כעל ארץ עוינת ולחדול לייבא ממנה סחורות. על ישראל לשנות את יחסה אל עצמה, היות שמדינה המזלזלת בעצמה אינה יכולה לצפות שמדינות בעולם יתייחסו אליה כמדינה בעלת זכויות.

האם הצועדים מוכנים להיות הקרבן של "בכל מחיר"?

איני מתחלף עם משפחת שליט הנמצאת בין יאוש ותקווה מזה ארבע שנים, כשבנם - בננו - גלעד נמצא בשבי חמאס, ללא ביקורי קרובים, ללא נוכחות הצלב האדום, ללא ידיעה אם הוא עדיין ברצועת עזה או שמא הוברח למקום אחר. המסע שמנהלת המשפחה בימים אלה הוא הצעד היחיד שיכולה המשפחה לעשות, בהיעדר כל אפשרות לשכנע את ממשלת מדינת חמאס בעזה.

אך טעותה של משפחת שליט היא שהמסע למען שחרור גלעד מכוון ללחוץ על ממשלת ישראל ולא על חמאס. וכאשר רואים ראשי ארגון הטרור העזתי את המוני בית ישראל פוסעים בכבישי הארץ, הם שואבים עידוד רב מן הלחץ המופעל על ממשלת ישראל להיכנע לדרישותיהם ולשחרר לחופשי רבי-מרצחים, שעל-פי ניסיוננו רב השנים והעקוב מדם, ישובו במהרה לתכנן לנו מוות, לייצר חגורות נפץ ולשלח מפגעים מתאבדים כדי שיעשו זאת במקומם.

יש לשאול כל אחד מאותם אלפים הגודשים את הכיכרות ואת הכבישים עם משפחת שליט: האם אתה מסכים להיות הקרבן של אלו שישוחררו בעקבות פעילותך? האם אתה מוכן להיות מחיר הדמים של שחרור גלעד שליט "בכל מחיר"?

כל אותם אנשים טובי כוונה כנראה אינם מודעים לכך שפעילותם מחלישה את עמדות ממשלת ישראל מול הטרור החמאסי שמצא את הנקודה הרגשית החלשה שלנו: חיי חייל אחד, שכולנו מייחלים לשובו במהרה לביתו בריא ושלם. אמן.