ביום שישי 09.07.10 נראה היה שהמשטרה החליטה לשים קץ להפגנות בשייח ג'ראח. המשטרה העלתה את מפלס האלימות בהכאת מפגינים ובמעצרם של רבים.
המשטרה היכתה בשייח ג'ראח במפגינים, ללא הבחנה, ביניהם סופרים ואנשי אקדמיה כמו הסופר דוד גרוסמן, פרופסורים מאוניברסיטת ירושלים: מנחם יערי, אבישי מרגלית, דוד שולמן, משה הלברטל, יועץ משפטי לממשלה לשעבר -
מיכאל בן יאיר ועוד.
בכל ההמולה שהייתה ביום שישי נשמע קול שפוי של מיכאל בן יאיר, שכאמור היה בעבר יועץ משפטי לממשלה.
מיכאל בן יאיר מצביע על בית בשכונת שייח ג'ראח ואומר: "הבית הזה הוא ביתי". על הבית מתנופף היום דגל פלשתין. בית סמוך לשביל היורד לקבר שמעון הצדיק. מוסיף מיכאל בן יאיר: "הוריי והורי אמי, גרנו בבית הזה משנת 1922, ואנחנו, חמשת ילדיהם נולדנו וגדלנו כאן, עד שבשנת 1948 נהיינו פליטים".
משפחת בן-יאיר שוכנה על-ידי האפוטרופוס על הרכוש הנטוש בדירה ברחוב יפו ברוממה.
"האפשרות להשיב את רכושנו לא עלתה על דעתנו. אם לא נקבל את תוצאות המלחמה ההיא לטוב ולרע, לא יהיה אפשר לפתור את הסכסוך".
ומוסיף מיכאל בן-יאיר בשיחה עם ניבה לניר בעיתון הארץ: "המחאה היא נגד האובססיה המזינה ומתחזקת את המריבה, נגד האובססיה שלא להשלים ולא להתפשר.
מה ששלנו, שלנו - ומה שהיה שלכם, שלנו גם כן".
הפליט הפלשתיני שגר היום בשייח ג'ראח אינו זכאי להציג את ה"קושאן" (=שטר) על אדמה ובית בטלביה. לכן צודק פרופסור חנוך גוטפרוינד, שההיתר שניתן ל
מתנחלים להתנחל בבית בלב שכונה ערבית, ולזרוק לרחוב את תושביו הפלשתינים פליטי 1948, שקיבלו את המבנה מהשלטון הירדני, שהיה הריבון - הוא "דגל שחור של עוול המתנוסס מעל שייח ג'ראח. הופך את ירושלים למוקד הסכסוך, בניסיון למנוע פתרון המבוסס על חלוקה".
אני מצרף את קולי לדבריו של הסופר דוד גרוסמן: "יש משהו משפיל בפאסיביות".
אני קורא לכל קוראיי להתנער מהפאסיביות ולהצטרף בכל יום שישי למשמרת המחאה בשייח ג'ראח ולומר בקול: "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים"; "ירושלים מאבדת מקדושתה בכך שהיא הופכת לעיר כבושה".
