הערבי של היום הוא לא הערבי של פעם

שתי הצבעות אשר התרחשו השבוע בכנסת היו מבחינת רבים בקרב הציבור היהודי בישראל סוף להבלגה כנגד חברי הכנסת הערביים שפעלו נגד המדינה. הראשונה הייתה ההצבעה בעד שלילת הפנסיה מהח"כ לשעבר עזמי בשארה, החשוד בריגול לטובת החיזבאללה, אשר עברה בהצבעה טרומית ברוב של 41 תומכים מול תשעה מתנגדים. בהצבעה השנייה, שעברה ברוב של 34 חברי כנסת מול 16 מתנגדים, נשללו זכויות היתר של ח"כ חנין זועבי בגין השתתפותה במשט לעזה. מה הניע את שני חברי הכנסת האלו (ויש שיגידו כי יש לצרף אליהם גם אחרים) לצאת נגד המדינה ששימשו כחברי הפרלמנט שלה? האם מדובר במיעוט סורר או שמא במדיניות כוללנית המבעבעת מתחת לפני השטח במגזר הערבי, שאין הממסד מבחין בה או שמא מעדיף להתעלם?

מבחינה היסטורית קבעו הקרבות בשנת 1948 את גבולותיה של מדינת ישראל. בשנת 1949 חולקה הארץ בהתאם לקווי הפסקת האש, בצורה שונה מזו שחולקה על-ידי האומות המאוחדות בשנת 1947. רוב תושביה הערבים של הארץ נותרו בגדה המערבית, בשטחים שסופחו לירדן (שייקראו לאחר מכן "יהודה ושומרון") או בשטחי רצועת עזה שנשלטה על-ידי מצרים. באורח זה, שלא על-פי בחירתם של הצדדים בעניין, הערבי והיהודי כאחד, נוצרה אוכלוסיה במדינת ישראל הכוללת רוב יהודי ובתוכו קבוצת מיעוט משמעותית, אשר צריכה להגדיר את יחסה כלפי המדינה.

כך בעצם נוצרה קבוצת אוכלוסיה (שזכתה לכיני 'ערביי ישראל') אשר קשורה קשרי דת, מסורת ותרבות עם אומה אשר מרבית האוכלוסיה בישראל רואה בה אויב. מוקד ההזדהות הלאומית של רוב הציבור הערבי הוא מחוץ למדינתו שלו. תחושת הזדהות זו מעלה את תחושת הניכור בין הציבור הערבי לבין הציבור היהודי, בשעה שזה האחרון רואה בהזדהות הרגשית והתרבותית של הציבור הערבי הוכחה להיותו עוין למדינת ישראל, אם כי עוינות זו הפכה בהדרגה מנחלתם של בודדים לתחושתם של רבים.

המנהיגות הערבית בישראל של העשורים הראשונים הייתה תוצר של מלחמת 1948. מלחמה זו עקרה (ושוב לא אכנס כאן לסוגייה האם הדבר נעשה מבחירה חופשית או מכפייה של הרוב ההגמוני) כמעט את כל האליטה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית של האוכלוסיה אשר הפכה מרוב להיות מיעוט בתחום שיפוטה של ישות חדשה - מדינת ישראל. מי שנרתמו למושכות ההנהגה של הקהילה היו השארית של אותן אליטות, אשר התאפיינו לרוב באופורטוניזם ורדיפת השלטון. הדבר שירת היטב את הצורך של המדינה היהודית בהנהגה אשר תדכא את הלאומיות הערבית ובחרה את נציגיהם לרשימת מפא"י, לעיריות ולמועצות המקומיות. המפלגה הקומוניסטית הייתה אולי יוצאת דופן בהקשר זה, אך זו נדחקה אל מחוץ למשחק הפוליטי הלגיטימי. על-ידי כך, הצליחה המדינה להציב בפני האוכלוסיה הערבית סייגים אידיאולוגיים ולתחום את מרחבי פעילותם הפוליטית.

התמורות שעברה המנהיגות הערבית בישראל בעשורים האחרונים אינן מסתכמות רק בשינוי שבו אותה הנהגה עברה וחלפה מן העולם, אלא גם ובעיקר בשינוי תודעתי. עיקר השינוי מתבטא במעבר ממנהיגות התלויה בהנהגה הישראלית לכזו שמבקשת לפעול במנותק ממנה, כזו שמודעת פעמים רבות למגבלותיה ושואפת לשנותן. מנהיגי הציבור הערבי כיום הם כבר ילידי המדינה אשר התחנכו בה והגיעו לעמדות מפתח בצורה שונה משעשו זאת הוריהם שהוצנחו לתפקידים שונים על-ידי ההנהגה. הם היו חייבים לפלס את דרכם בעצמם ולהיאבק על מעמדם במסגרות פורמליות דמוקרטיות. הדבר איפשר גם לצעירים ממשפחות קטנות ובעלות רקע סוציו-אקונומי נמוך להגיע לעמדות מפתח.

וכך, בשעה שהתבנית הפוליטית על-רקע משפחתי וחמולתי הלכה ונחלשה, התעצב דפוס המוביליות הדמוקרטי. המחשה לכך, ניתן לראות בעובדה שרבים מחברי הכנסת הערבים בעשורים האחרונים לא באו מרקע משפחתי מבוסס במיוחד. הם ידעו לנצל היטב את כללי המשחק הדמוקרטי, ורבים מראשי המועצות הערביות כיום הגיעו לתפקידם באמצעות שימוש נכון ומושכל בכללים אלו, על אפן ועל חמתן של החמולות הגדולות בעריהם או בכפריהם. אך לא רק על של אלו, אלא גם על של הציבור הישראלי העומד נפעם בכל פעם מחדש מול "החוצפה הערבית" אשר לא מבין מהיכן זו נובעת. הרי "גידלנו אותם, חינכנו אותם, הענקנו להם הטבות שלא היו זוכים להן בשום מדינה ערבית אחרת, וככה הם גומלים לנו? למה???".

הדור הצעיר של הפלשתינים אזרחי ישראל (כינוי שבו הם בוחרים להציג את עצמם) עוצב על-ידי שני תהליכים מקבילים: התגבשות התנועה הלאומית הפלשתינית מחד-גיסא, והתגברות המאבק האזרחי בישראל על זכויות מאידך-גיסא. האינתיפאדה של אחיהם מעבר לגבול השיבה להם את כבודם האבוד וההסכמים השונים לאורך השנים נתנו להם את התחושה שלא רחוק היום בו יזכו בעצמאותם המדינית. אזרחותם הישראלית הפכה אפוא לעניין אינסטרומנטלי בלבד מתוך האמונה שהלאום הפלשתיני בגדה המערבית וברצועת עזה יציע להם סולידריות עימו וזהות מוגדרת מיצור כלאיים שהם עתה - ערבים במדינה יהודית. התהליך האזרחי שהם עברו בישראל הוא מבחינתם רק צרור של אכזבות. "הוא מחק את סביהם, שחק את הוריהם והביא אותם בגיל צעיר מאוד לעייפות ולקוצר רוח... אין להם עוד זמן וסבלנות לקברניטים ישראלים הנבחרים בקולותיהם, מתנהגים אליהם כאימפרטורים זרים ומצפים שחברי הכנסת וראשי העיריות הערבים יתפקדו כקבלני משנה של סדר ציבורי בימי משבר".

היה מי שאמר פעם בהקשר שונה לגמרי כי "הדור של היום הוא לא הדור של פעם". ואכן, הדור הפלשתיני הגדל כיום בישראל הוא דור שונה מה"ערבים" שהכרנו. זהו דור שכאמור מודע לזכויותיו ולא ניתן עוד לביית אותו. זהו דור שקורא תיגר על המסורת הפטריארכלית (זועבי היא דוגמה מייצגת לכך), המאפיינת עד היום רבות מהמדינות בעולם הערבי. זהו דור המבקש לקחת חלק במאבק של בני עמו הפלשתינים למען מדינה משלהם לאחר שהתייאש מן ההבטחות שקיבלו סביו ואבותיו מהמדינות שמסביב. זהו דור שלא חש ברובו הזדהות עם המדינה היהודית, אך משכיל לנצל את אורח-החיים המודרני שלה לטובתו. אך בעיקר זהו דור שאינו מרוצה גם ממייצגי המגזר שלו בכנסת.

אלו האחרונים, מבחינתו, עסוקים במאבקים אישיים ומפגלתיים הריקים מבחינתו מתוכן. הם אינם מסוגלים להתאחד יחד כדי לנהל דיאלוג בנושאים מרכזיים הקשורים בחברה הערבית כולה: חינוך, תכנון, פיתוח, שיכון, בנייה וכיו"ב. גם אם נודה באמת שהאוכלוסיה הערבית סובלת מאפליה ממוסדת בתחומים אלו, הרי שהנהגתה אינה מסוגלת להתעלות מעל המחלוקות האישיות שלה כדי לפעול יחד על-מנת לשנות זאת. "חשדנות הדדית ואידיאולוגיזציה יתרה של מצוקות יסודיות בחברה הערבית מונעות מהמנהיגות להפוך להנהגה של מיעוט לאומי. אם ההנהגה לא מתנהגת כמייצגת קולקטיב, לא פלא שציבור המונהגים שלה אינה מתנהג כך".

מיואש, מתוסכל ומאוכזב הופך דור זה כר פורה נוח לארגוני הטרור האיסלאמיסטיים מחד-גיסא, ולפעילות לאומנית מאידך-גיסא. רובו - כמו מרבית הנוער היהודי - כבר לא הולך שבי אחרי האידיאולוגיות של הזרמים הפוליטיים העיקריים. הם מבינים מזמן את מה שחלק מהמבוגרים עדיין מסרב להפנים: את העובדה שהתפיסה האידיאולוגית הפכה לכלי למאבק על נאמנות הציבור יותר מאשר היא מנסה לפתור את הבעיות השונות של הציבור הרחב.

אך נראה כי בשלב זה כולם מעדיפים לעצום עיניים מבלי להבין כי הזמן פועל לרעתם, ולתת לנבואה בדבר "הגיס החמישי" (שעתה בהחלט הולך והופך לעוין יותר מתמיד) להגשים את עצמה. הזמן פועל הן לרעתה של מדינת ישראל, אשר תצטרך להגביר את מאמציהם של שירותי המודיעין הפנימי שלה, והן של חברי הכנסת הערבים שבעוד לא מעט שנים יעורער המשך מעמדם הפוליטי ושרידותם במערכת. על הפתרון לכך, אולי אבקש להתעכב בפעם אחרת...