בעולם מיופייף, מזויף, ציני ומניפולטיבי; בעולם וירטואלי, דיגיטלי, שבו היופי הוא חזות הכול, וחזות שאין בה יופי יש בה דופי, בעולם כזה לא ייפלא כי כל אחד מבקש לנצל את 15 דקות התהילה המוקצבות לו כדי להיצרב בדעת הקהל ובתודעתו ככוכב נולד – פשוטו כמשמעו, ללא מירכאות.
בעולם כזה, שבו אפשר להתפרסם בלי לעשות כמעט דבר, להצליח בלי לעבוד, בלי להתאמץ, די לחייך ולמצמץ; בעולם שפותח סיכוי ברגע ודי במשך בעירה של גפרור כדי להאיר אותך באור יקרות; בעולם שבו המדיום הוא המסר; בעולם שבו אם אתה לא על המסך אתה לא קיים, אתה כלום, אתה סתם; בעולם כזה – לא ייפלא כי צעירות וצעירים מוכנים לעשות הכול כדי להגיע אל הבמה ולהיצלב מול "צוות השופטים", אשר בכוחם לרומם ובכוחם להשפיל ובהבל פיהם הם יכולים לחרוץ גורלות. לא פחות.
אבל "כוכב" אינה לבדה. גם "
האח הגדול", "הישרדות" ותוכניות טלוויזיה נוספות קובעות במקומותינו סטטוס חדש. הסטטוס של המודח. לא אחת מודחי התוכניות נעשים לא פחות – לפעמים יותר – מפורסמים מהזוכים בהן. ה"לוזרים" הם המנצחים הגדולים. להם ההילה. להם התהילה. להם הכסף. המודחים זוכים באהדה. הם נחמלים. הם נאהדים. אתם מכירים את האנשים טוב ממני, פנים ושמות, הבעות ותנוחות, חיוכים ודמעות.
בעולם שבו מיטשטשת ההבחנה בין מעניין לבין חשוב, בין עיקר לבין שולי, בין הצלחה לבין כישלון, בין זוכה לבין מפסיד – המודח אינו בהכרח מי שלא זכה להגיע לגמר. הוא ניסה. הוא נחשף. הוא כמעט הגיע לגמר. הוא מוכר. הוא מפורסם. הוא ידוע בציבור. הוא ידוען. בעתיד הקרוב הוא ימקסם את מעמדו, יפיק ממנו רווחים. הודחת? לא נורא. לא קרה כלום. מישהו כבר סימן אותך. מי שהוא בונה עליך (גם עלייך, גיסתנו). סביר להניח כי כבר בימים הקרובים יקבלו המודח התורן או המודחת התורנית טלפון ממפיקת תוכנית, מיחצ"נית, ממלהקת. הודחת? לא נורא. איבדת את בתולי האלמוניות שלך. סומנת. העתיד שלך כבר כאן, ניבט מבעד לדמעות הצער והכאב שלך על ההדחה. המציאות הטלוויזיונית מוכיחה, כי לא אחת חלומות מתגשמים גם כשמודחים.
ההדחה כואבת כמו דקירה של מזרק. הכאב מהיר ודק. היא מחסנת. לטווח הארוך היא עשויה להשתלם לא פחות מאשר הזכייה. להדחה יש ערך מוסף: ראיתם זוכה שמישהו חומל עליו?
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
