"האמת היא כה רבת ערך בימי מלחמה", אמר וינסטון צ'רצ'יל בוועידת טהרן ב-1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, "עד שצריך ללוותה בשומרי ראש של שקר". בהפצת חצאי אמיתות על המצב בחזיתות הסתייע ראש ממשלת בריטניה בעורכי העיתונים ובמו"לים, בהסכמה הלאומית רחבת ההיקף בצורך להילחם בהיטלר, כמו גם במנגנון הצנזורה הצבאית.
כבר אז, בעיצומה של מלחמת העולם, ברור היה שהאפשרות למנוע פרסום בשמו של הביטחון הלאומי עלולה להגביר את תיאבונם של גורמים שונים לשלוט במה שמתפרסם בעיתונות. "מספר מחלקות ממשלה היו אחוזות ממש שיגעון לדבר אחד, בהיותן בטוחות כי כל מה שנעשה על-ידיהן הוא בבחינת סוד חשוב ביותר", כתב תת-האדמירל ג'ורג' תומסון, מי שהיה הצנזור הראשי הבריטי, בספרו "העיפרון הכחול".
"'האומנם קיימת התנגדות אמיתית מבחינת הביטחון?', נהגתי לשאול. חזרתי והדגשתי כי אפילו בכל הנוגע לשירותים ללוחמים יש לברר ולפרסם תלונות מבוססות, כגון על מזון גרוע וכדומה, ואין בשום פנים להחניקן", כתב תומסון. ספרו תורגם לעברית וראה אור בהוצאת מערכות ב-1954, בלוויית הקדמה שכתב ראש אגף המודיעין דאז, אל"מ
בנימין גיבלי, מגיבורי "עסק הביש", פרשה שהוחנקה על-ידי הצנזורה עד ראשית שנות השישים, לא רק מטעמים ביטחוניים מובהקים.
מאבקי הפנים בלונדון בימי מלחמת העולם בשאלת הצנזורה נשמעים כסיפור ילדים בהשוואה למערכה המתנהלת בעשורים האחרונים בחלק ניכר מן הדמוקרטיות המערביות בכל הקשור להסתרת מידע, ועוד יותר מכך להטעייתם של אמצעי התקשורת. קומץ מאבטחי האמת, כלשונו של צ'רצ'יל, הפך לדיביזיות של יחצני ביטחון שמזגזגים בקלילות על הקו שבין אמת לשקר.
המובילים בתחום זה הם אנשי הפנטגון, שפיתחו במרוצת השנים אסטרטגיות למה שמכונה שם "ניהול תקשורת", שעיקרן ויסות מבוקר ומתוכנן של מידע לציבור, עם או בלי קשר לשיקולים ביטחוניים מובהקים.
היו מאז ומעולם חלק מתורת המלחמה, אלא שבעידן הנוכחי הכללים שונים: קהל היעד המרכזי במקרים רבים אינו סוכנויות הביון של האויב, אלא מערכות העיתונים מבית. הציבור שמבקשים להוליכו באף אינו מעבר לקווים, אלא דעת הקהל במדינה עצמה. השטיקים והספינים מיועדים גם עכשיו להגנה, אבל לאו-דווקא לשמירה על הבנים בחזית, אלא לאבטחת תדמיתם של נשיאים, ראשי ממשלות ושרי הגנה.
במקרה האמריקני, שורשי עיצובה של מדיניות ניהול התקשורת טמונים בתבוסה בווייטנם ובאמונתם של רבים, בעיקר במחנה הרפובליקאי-שמרני, כי הטלוויזיה היא שסיכלה את האפשרות לנצח את צפון וייטנם ולמגר את הווייטקונג.
על-פי טענה נפוצה, הייתה זו המלחמה הראשונה שהוכרעה על מסך הטלוויזיה ולא בשדה הקרב. אפילו טענתו של חוקר התקשורת
מנפץ המיתוסים ג'וזף קמפבל כי תחילת המהפך בדעת הקהל קדמה לדיווחים הביקורתיים על המלחמה, בעיקר אלו של שדר CBS וולטר קרונקייט, ספק אם תשכנע מישהו לפטור את התקשורת מאחריות לעיצוב המערכה בדרום-מזרח אסיה.
מאז שנות השמונים, כל אימת שארצות-הברית הייתה מעורבת בפעולה צבאית, בכמה מהמקרים בשותפות עם צבאות אחרים, הקפיד הפנטגון על שליטה הדוקה בהפצת המידע. מדיניות התקשורת המבוקרת בפלישות האמריקניות לאי הקריבי גרנדה ב-1983 ולפנמה ב-1989 לא נועדה להשאיר את האויב בערפל, אלא לשכנע את הציבור בבית בצדקת המבצע ולמנוע הפצת תצלומים מביכים שיעוררו ביקורת. כך היה גם במלחמת המפרץ הראשונה, במלחמה בבלקן לאחר התפרקות יוגוסלביה, וכמובן בעת הפלישה לעירק ב-2003.
כמו באימוץ טכניקות של ספין בתחומים פוליטיים, גם בתורת המלחמה החדשה רכשה לעצמה בריטניה מקום של כבוד: במלחמה נגד ארגנטינה על איי פוקלנד ב-1982, שלטה מערכת הביטחון הבריטית באופן מלא על דיווחי הכתבים שנלוו לצי המלכותי. הכתבים ניאותו לחתום על התחייבות לסייע ל"הנהגת דעת הקהל ולייצובה בעתות לחץ או משבר לאומי".
לכאורה אפשר למצוא היגיון בטענה הממסדית שאין לשחרר את הרסן ולאפשר סיקור תקשורתי נטול בקרה של מלחמות באופן שיחשוף את המערכה לעיני הציבור: תצלומים קשים ודיווחים על תקלות עלולים לכרסם בתמיכה הציבורית במלחמה, שהוכרזה כחוק על-ידי נבחרי הציבור בשמם של "אינטרסים לאומיים". אלא שבמציאות, מנהיגים נסחפים לא פעם למלחמות בלי דעת, או גרוע יותר, מתוך שגיונות אישיים ושיקולים לא ענייניים.
מבחינה זו, המלחמה בווייטנם היא מקרה בוחן חשוב: בדיעבד התברר ש"תיאוריית הדומינו" בדבר החשש מנפילת מדינות אחרות לידי הקומוניסטים אם תיפול וייטנם הייתה שריד מן "הבהלה האדומה" המופרכת משנות החמישים, ומתנגדי המלחמה צדקו שמדובר היה בהרג מיותר של אמריקנים ושל וייטנמים ללא סיבה ותוחלת.
הדלפות כדוגמת "מסמכי הפנטגון" בשנת 1971 לא פגעו בבטחונה של אמריקה, אלא רק בתדמיתם של אדריכלי המלחמה. אילו נחשפו השגיאות, הטעויות וההטעיות של הממשל קודם לכן, אפשר שהמלחמה הייתה מתקצרת והייתה נחסכת טראומה ששרידיה עדיין מכרסמים בחברה האמריקנית.
את הלקח הזה לא רצו ללמוד בפנטגון. יש ממשלות שמתעקשות ליפול שוב ושוב לאותם בורות. העיתונאי וחוקר התקשורת פיליפ נייטלי, מחבר הספר "הנפגע הראשון" על ההיסטוריה של כתבי המלחמה, כתב בשנת 2000 כי בקוסובו, אחת המערכות העקובות מדם במלחמה בבלקן, הגיעו לשיאם "השקרים, המניפולציות, התעמולה, הספינים והעיוותים".
נייטלי לא ידע אז שבתוך שלוש שנים יתעלה על עצמו הממשל האמריקני ויטלטל את המזרח התיכון לעוד מלחמה, באמצעות מצגי שווא בעניין הנשק להשמדה המונית שהיה חבוי, כביכול, במרתפיו של
סדאם חוסיין; ושגם ב-2010 עדיין תהיה אמריקה שקועה בבוץ העירקי, בידיעה שיציאה ממנו רק תגביר את התוהו ובוהו במזרח התיכון.
לפני עשר שנים היה נייטלי משוכנע שתם סופית העידן שבו כתבי מלחמה באפודים אזרחיים ובקסדות מאולתרות מתרוצצים בין הגייסות ומדווחים הביתה על מה שבאמת קורה בשדות הקרב. "יש סבירות גבוהה", חתם נייטלי את ספרו, "שהממשלות, עם הספין-דוקטורס שלהם, מומחי התעמולה ומפקדי הצבא, ימצאו הצדקה נוספת לניהול התקשורת בעת מלחמה, ואופן הטיפול בעיתונאים במפרץ ובקוסובו יהיה דפוס הפעולה של המלחמות הבאות". את הפרק שעסק בתבוסת העיתונות במערכה הצבאית הכתיר: "הניצחון הסופי של הצבא".
אלא שנייטלי לא שיער עד כמה ישנו הטכנולוגיות החדשות את פני המערכה. הוא
לא הכיר אז את ויקיליקס, האתר שהציף לפני ימים אחדים את התקשורת העולמית בכ-92 אלף מסמכים מסווגים שחשפו את הצד היותר אפל של המלחמה באפגניסטן: הרג אזרחים, העובדה שבידי הטליבאן טילי נ"מ אמריקניים שבאמצעותם הפילו מסוקים, פעולות ה-CIA ותשלום עבור כתבות אוהדות בעיתונות המקומית בפקיסטן ובאפגניסטן.
הפרסום בוויקיליקס מצביע על כך שייתכן שתחזיתו של נייטלי לא הייתה מדויקת. הגייסות החדשים שהצטרפו למשחק התקשורתי אולי לא יעוררו לחיים את כתב המלחמה המיתולוגי, אבל יאפשרו הזרמת מידע לציבור תוך עקיפת מנגנוני הבקרה השלטוניים. להדלפות הקלאסיות נוסף כלי שמאפשר להעלות סרטי וידיאו, להציג מסמכים ודוחות סודיים, בכמויות שלא ניתן היה להעלות על הדעת בעבר.
האם הטיל ששיגר ויקיליקס אכן יכופף את כנף המטוס של מומחי הספין ויחצני מערכות הביטחון? התשובה אינה חד-משמעית. אסור לזלזל במערכות הממשלתיות, שימצאו בוודאי דרכים מניפולטיביות יותר מאשר בעבר להתמודד עם האתר החדש. אבל אין ספק שיש צדק פואטי במהלך של ויקיליקס, עקיצה ראויה, שמוציאה לפחות קצת אוויר מבלון היחצנות והספינים של הפנטגון.
עוד בנושא:
הערוץ הוא הארסי ביותר בביקורתו המעוותת נגד ממשלת ישראל וראשה ולדעתי משמש בידי האופוזיציה הפנימית והחיצונית למדינת...
