חובות המלך היהודי כערכים מלמדים ומחזקים

פרשת השבוע, פרשת "שופטים" הכוללת צ"ז פסוקים וסימנך: "בן אדם מה לך נרדם..." עוסקת במיגוון נושאים ועיניינים רחבי היקף, כגון: מינוי שופטים ושוטרים בישראל, הפרשת תרומה גדולה, עדים זוממים, היציאה למלחמה והיבטיה השונים, איסורים הקשורים לעשיית כישוף ומאגיה בישראל, השגת גבול ועוד. כמו-כן, הפרשה משופעת בשלל מצוות, מ"א מצוות וסימנך: "זה אלי ואנוהו..." שדנות ועוסקות ונוגעות בצורה ישירה בסוג המשטר העתידי בארץ ישראל ושר פנים רבות לו: משטר מדיני, משפטי, דתי, חברתי ועוד.

פרשה מיוחדת המוכרת בשם "משפט המלך" ישנה בפרשתנו [דברים י"ז, י"ד- כ'] והכוללת שבע מצוות [תצ"ז - תק"ג, עפ"י "ספר החינוך"]. שתי מצוות עשה - למנות מלך מישראל "כדי שיקבצנו כולנו וינהיגנו כחפצו" [החינוך] ושהמלך יכתוב ספר תורה שני לעצמו "כדי שתהיה עימו תמיד ויקרא בה" [החינוך] וחמש מצוות לא תעשה - שלא להקים/למנות מלך נוכרי "שאינו מזרע ישראל ואפילו אם יהי גר צדק" [החינוך], שהמלך לא ירבה לו סוסים, שהמלך לא ירבה לו נשים, שהמלך לא ישכון/יתגורר בארץ מצריים לעולם ושהמלך לא ירבה לו כסף וזהב. כל שבע המצוות נאמרו במפורש בפרשתנו, שנאמר: "כי תבוא אל הארץ...שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוהיך בו. מקרב אחיך תשים עליך מלך. לא תוכל לתת עליך איש נוכרי, אשר לא אחיך הוא. רק לא ירבה לו סוסים, ולא ישיב את העם מצריימה...ולא ירבה לו נשים...וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר...למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל".

מחמת קוצר היריעה לא נוכל להרחיב ולפרט. ברם, ראוי להדגיש שישנה על המלך היהודי הנבחר, כשהוא יושב "על כסא ממלכתו", חובה/מצווה לכתוב לו ספר תורה שני [מלבד ספר תורה ראשון אשר המלך מצווה ומחוייב לכתוב כמו כל אדם מישראל שחייב הוא לכתוב, מצווה תרי"ג, המצווה האחרונה בתורתנו]. ספר תורה זה אינו נמצא בכספת או בבית גנזיו ואוצרותיו אלא נמצא תדיר עם המלך בכל אשר הוא עושה ופועל [מלבד כשהמלך נצרך לנקביו או כשהמלך נכנס לבית המרחץ] כפי שלימדונו חז"ל [סנהדרין פרק ב' משנה ד']: "יוצא למלחמה - וספר תורה עימו. יושב בדין - והוא עימו. מסב לאכול - והוא כנגדו". התורה אף מציינת ומנמקת זאת בעיקר בגלל שני היבטים חשובים: ההיבט האישי/דתי/רוחני וההיבט הציבור/החברתי/שלטוני. ההיבט האישי הוא בבחינת "בין אדם למקום", שנאמר: "למען ילמד ליראה את י-ה-ו-ה אלוהיו. לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם...ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל". וההיבט הציבורי הוא בבחינת "בין אדם לחברו", שנאמר: "לבלתי רום לבבו מאחיו...(ו)למען יאריך ימים על ממלכתו...".

העולה והיוצא אפוא מן הדברים הנ"ל, הוא: מלבד היות המלך בחיר האל ומשמש כמנהיג מדיני לעם, הוא משמש ואמור להיות "מקור לא אכזב" של דוגמה חיובית לנתיניו, מודל לחיקוי חיובי. חובותיו, כמו גם זכויותיו המיוחדות של המלך הינן מלמדות, משכילות, מעצימות ומחזקות את עם ישראל בבחינת: "והצנע לכת עם אלוהיך (ועמך)". המילה "אחרי" ביחס ולגבי המלך אינה עניין של המלצה בלבד, אלא דרך ואורח חיים רצוי ביותר. המלך אינו אמור להיות מובל ע"י אחרים. אדרבא! עליו מוטלת החובה והאחריות להוביל את העם ולא רק להישגים מדיניים/כלכליים גרידא אלא, ואולי, בעיקר, להישגים רוחניים/דתיים, כמו למשל: יראת ה' (שמיים), שמירת חוקי התורה ואי סטייה מן המצוות "לא ימינה ולא שמאלה" כמאמרם בתלמוד [הוריות פרק ג' משנה ג']: "זה המלך שאין על גביו אלא ה' אלוהיו".