תמיד קינאנו באנגלים המדברים כל הזמן על מזג האוויר. אין להם בעיות, אין להם צרות, אז זה מה שמעניין אותם. והנה, הקיץ הזה נושא השיחה העיקרי גם אצלנו הוא מזג האוויר, ומסתבר שמבלי דעת התקרבנו אל המנוחה והנחלה.
הסיבה העיקרית לשינוי זה בנושאי השיחה היא השיפור במצבנו הביטחוני. מאז מבצע "
עופרת יצוקה" חלפו כבר כמעט שנתיים של שקט חסר-תקדים, כשמספר הנפגעים בקרב החיילים והאזרחים הוא כנראה הנמוך ביותר מאז קום המדינה. הטבע האנושי נוטה להתייחס להצלחות כאל דבר מובן מאליו, ומתרכז בכישלונות ובמכאוב. אך כיוון שאפשר ללמוד גם מהצלחות, ולא רק מכישלונות, כדאי לברר כיצד הגענו למצב הנוכחי.
הגורם הראשון להצלחה הוא יצירת פער עוצמה הולך וגדל בין צה"ל לצבאות ערב. מדינות ערב, כולן ביחד וכל אחת לחוד, אינן מעלות עוד בדעתן שביכולתן לזרוק את היהודים לים. השאיפה קיימת, השנאה אולי אף התגברה, אך ההיגיון עושה את שלו. בעשרים וחמש השנים הראשונות לקיום המדינה תקפו אותנו הערבים פעמיים, ועוד פעמיים לא הותירו בידינו ברירה אלא לצאת למלחמה כנגדם, ואילו בשלושים וחמש השנים האחרונות העדיפו שלא להסתכן בפעילויות כאלה. פער העוצמה נובע מההתפתחות הטכנולוגית, המעניקה משקל גדל והולך לאיכות מול הכמות. יתרוננו האיכותי אינו תוצאה של מדיניות כלשהי, אבל בכל-זאת כדאי לציינו ואף להתברך בו.
הגורם השני הוא נפילת אימפריית הרשע הסובייטית. מהרגע בו יצאה מהתמונה מעצמה התומכת ללא סייג בשונאי ישראל, אבד להם הביטחון שיהיה מי שיושיעם במקרה של תבוסה, ורתיעתם מפני מלחמה גברה. אומנם לנו אין כל חלק בתהליך זה, אך נפילתם של כוחות השחור נותנת תקווה לעתיד טוב יותר עבור המצויים בצד כוחות האור.
בד בבד עם נטישת מדינות ערב את דרך המלחמה, החלו ללכת בדרך זו ארגוני הטרור. פעילותם של ארגונים אלה מתבצעת בשלוש זירות: יהודה ושומרון, עזה ולבנון. המעניין הוא שבשלושת הזירות אנו מצויים היום ברגיעה שבאה לאחר מהלך אירועים דומה: כניעה והתקפלות ישראלית; מצב ביטחוני בלתי נסבל; הפעלת כוח צבאי; רגיעה.
אין ספק שקיים קשר בין העלייה ביתרוננו האיכותי לבין הירידה בנכונותנו לסבול אבידות - ירידה שהובילה את החברה הישראלית לבחור בדרך הכניעה נתמכת האשליות. הן העלייה והן הירידה הן תוצאות של היותנו חברה מערבית עשירה ומפותחת. הירידה בנכונות לשאת אבידות הובילה ליצירת מחסום של פחד, שנשבר רק כאשר הגיעו מים עד נפש. פחדנו להיכנס לקסבה של שכם, פחדנו לחזור לעזה, ופחדנו מהקטיושות של החיזבאללה. הפחד הוביל לטיפוח אשליות-שווא: אשליית השלום, אשליית ההגנה על-ידי הגדר, והאשליה שבכוחנו להרתיע את האויב מבלי לנקוט בפעולה צבאית. החברה הישראלית התגברה באין ברירה על אשליות אלה, והיום היא מבינה היטב שאין לנו על מי לסמוך אלא על כוחנו ועוצם ידנו.
עדיין קיים הבדל בין עזה ולבנון מצד אחד, ויהודה ושומרון מצד שני. בעזה ובלבנון האויב שולט בשטח, והרגיעה באה כתוצאה ממבצעים צבאיים שהותירו מאחור את תדמיתנו כ"מדינת קורי העכביש" של חסן נסראללה. לעומת זאת, ביהודה ובשומרון הטרור פשוט הודבר על-ידי כוחותינו, שכבשו מחדש את השטח ממנו נסוגו לאחר הסכם רבין-ערפאת. אם נזכור את השנים הרבות בהן טענו כה רבים שאין פתרון צבאי לאינתיפאדה ולטרור, נבין את גודל ההצלחה, שאיש כמעט לא חלם עליה.
הצלחתנו הצבאית הביאה לכך שכיום, לראשונה מזה עשרים שנה, מתקבל הרושם שרוב ערביי יהודה ושומרון אינם רואים במאבק עם ישראל את תכלית חייהם, והם החליטו ללכת בעקבות מדינות ערב, לנטוש את דרך המלחמה ולהפנות את מאמציהם לשיפור מצבם הכלכלי.
כיוון שההתפתחות הטכנולוגית היא תהליך מתמשך, חלה עלייה מתמדת בחשיבותו של יתרוננו האיכותי, יתרון התורם גם ליכולתנו להתמודד עם הטרור. המסקנה העיקרית היא שכשם שהזמן פעל לטובתנו בעבר, יש בסיס לתקווה שהוא ימשיך לפעול לטובתנו גם בעתיד. למרות שאנו עדיין רחוקים מימות המשיח, אפשר להמשיך לדבר על מזג האוויר.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
