המשקפיים שאנו מרכיבים

לעתים קרובות, כשאני מגיעה למקום חדש, אני מביטה בסקרנות בפני האנשים הזרים מסביבי, מנסה לאמוד את תכונותיהם ולתהות על קנקנם בניסיון לזהות את האנשים החיוניים ומלאי האופטימיות. אני מתבוננת בצורת לבושם, מנסה לפענח את מבע פניהם, חיוכם, והדרך שבה הם מתבוננים סביבם ומתקשרים עם זולתם.

ללא קושי מיוחד, אני מבחינה כיצד חרצו תלאות החיים קמטי עייפות ושחיקה על פני האנשים שמסביבי. אנשים רבים מדי "שורדים את החיים" במקום לחיות אותם. מטלות החיים האינסופיות שוחקות ונוגסות בתחושת החיוניות, הכיף ושמחת החיים הבסיסית של בני אדם. הם מוטרדים תדיר בבעיות פרנסה, בריאות, קריירה, ובבעיות שגרה יומיומיות, המונעות מהם לחוות בהנאה את דופק החיים ויופיים.

בעבודתי רבת השנים עם בני נוער, אני מתפעלת מחדוות החיים האינסופית שלהם, מהיצירתיות, מהעוצמה הרגשית, ומהשמחה הבסיסית, ותוהה היכן בדרך מאבדים אותה הבוגרים. האם אשמה בכך המשכנתה המעיקה? או שמא העבודה היומיומית והשגרה השוחקת? הילדים התובעניים? הקשיים ביחסים בתוך המשפחה, במקום העבודה, קשיי הביורוקרטיה, המתח הביטחוני, הכלכלי ואין ספור לחצים אחרים.

מן הסתם כל הסיבות נכונות ועוד רבות ושונות מעצבות את חיינו הבוגרים, אך התוצאה זהה. רבים מאיתנו הופכים, בשלב כלשהו בחייהם, לבוגרים עייפים, שחוקים, ונטולי התלהבות. כאלו שניטל מהם הניצוץ בעיניים.

התובנה שהמציאות אינה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית, ונחווית על ידינו מנקודת מבטנו, היא בסיסית לחיינו. אדם אחר יכול לפרשן באופן אחר או אפילו הפוך. הדרך שבה אנו מפרשים את מציאות חיינו והמשמעויות וההקשרים שאנו מעניקים לאירועים העוברים עלינו קובעת את רגשותינו, מחשבותינו, וכתוצאה מכך את איכות חיינו.

לדוגמה: הדרך שבה אנו מתמודדים עם כישלונותינו. ישנם אנשים שיראו בכל כישלון כמסמר בארון התבוסות הצורבות שלהם. הכישלון יעכיר את מצב רוחם, ידכדך אותם למספר ימים (או גרוע מכך לזמן ממושך), יפגע בדימוי העצמי ובביטחון העצמי שלהם.

האדם האופטימי יראה בכישלון תקלה. יתירה מכך. הוא ילמד את השיעור בדרך של ניתוח והפקת לקחים. הוא יהפוך את הכישלון לאתגר ולהזדמנות לעשות משהו שונה ויצירתי. מן הסתם יאמר לעצמו: "אם לא הייתי עושה מאום, מן הסתם לא הייתי נכשל". או "אם במשך חיי לא אטעה ולא אכשל, סימן שלא עשיתי מספיק כדי לעשות טעויות וכישלונות". גישה כזו תעודד אותו לפתח את היצירתיות שלו, ותעודד אותו לחפש דרכי עשייה חדשות. האדם האופטימי יראה תמיד מעבר לכישלון הרגעי. הכישלון הוא נדבך חשוב ובסיסי בתהליך הצמיחה, ההתקדמות, ההתמקצעות וההשתפרות המתמדת בחיים, בכל תחום.

על כך כבר אמר אלברט אינשטיין: 'בלב לבו של הקושי - שוכנת הזדמנות'.

לעתים, נדמה לנו כאילו נמצא מאחורינו יצור קטן וטורדני, הבוחן ללא הרף את מעשינו, דברנו, התנהגותנו, יחסנו לילדינו וכו'. הכבלים הדמיוניים הללו שכובלים את ידינו ישתחררו על נקלה, אם נדמיין שאנחנו חופשיים. "החופש" הוא מושג מופשט שרובנו איבדנו אותו בשלל המחויבויות בחיינו: המחויבות למשפחה, להורים, לילדים, לעבודה, לחוג החברים. מעגלי חיינו הם גם המחויבויות שלנו.

רבים האנשים החיים בתחושת אשמה מתמדת. זוהי תוצאה של חינוך ושל מוסכמות חברתיות המציבות לנו רף מתמיד וכללי התנהגות "נאותים" כביכול. כולנו פועלים תחת קודים אנושיים, תרבותיים וחברתיים במעגלי חיינו השונים. רבים חשים שאינם עומדים ב"קריטריונים" הנדרשים מהם.

ברגע שנשיל מעלינו את רגשות האשמה הללו, ונפעל על-פי מצפוננו, לבנו והאמת הפנימית שלנו, יקל לנו ונפעל במעגלי חיינו ביתר עוצמה. רבים שופטים את עצמם ואת חבריהם על סמך "תקנון חיים": כיצד צריך לנהוג, מה צריך לומר ובאיזו סיטואציה וכדומה. ברגע שנבין ש'תקנון' זה הוא פרי דמיוננו, ואין אנו מחויבים אלא לאושרנו בלבד, הרי כאילו השלנו מעלינו גלימה שהכבידה על חיינו והעיקה עליהם. רבים יגלו שמצפונם האנושי והאינטואיציה שלהם, טובות ועדיפות לאין שיעור על נורמות חברתיות כאלו ואחרות. ברגע שלא נחשוש להיות שונים וייחודיים, נמצא את אושרנו.