אחד התירוצים השכיחים ביותר שאנו שומעים הוא "מה אתם רוצים ממני, אני רק בן אדם". ראש השנה הבא עלינו לטובה מלמדנו, שתירוץ זה רחוק מאוד מלהיות מספק, ולמעשה - האמת הפוכה לגמרי.
בתחילת ברכת הזכרונות, אחת משלוש הברכות הייחודיות לתפילת מוסף של ראש השנה, אנו אומרים: "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון". כלומר: זהו היום בו נברא העולם. אך אם נעיין בחז"ל נראה, שאמירה זו אינה מדויקת.
מחלוקת ידועה היא בין חכמינו מתי נברא העולם - בחודש תשרי או בחודש ניסן. ר' אליעזר הוא הסבור שהעולם נברא בחודש תשרי, אך אם נבדוק היטב נגלה - שגם לשיטתו הבריאה התחילה בחודש אלול. היום הראשון לבריאה היה כ"ה אלול, ואילו א' בתשרי היה בעצם היום השישי. מדוע, אם כן, אומר ר' אליעזר שהעולם נברא בתשרי? ומדוע בתפילה אנו חוזרים על אותה אמירה?
התשובה פשוטה: משום שבא' בתשרי נברא האדם הראשון. האדם לא היה רק סוף הבריאה או פסגתה; הוא גם יסודה של הבריאה ועצם מהותה. היום בו נברא האדם, הוא היום בו נברא העולם. אלמלא האדם - אין כל חשיבות לעולם, אין כל חשיבות לכל אשר נברא לפניו. האור והחושך, השמים והארץ, העצים והעשבים, החיות והעופות, הדגים והרמשים - כולם נחשבים כאין וכאפס בלא האדם.
כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את האדם, הוא קבע בצורה הברורה ביותר שזהו היצור השליט בעולם. כל הבריאה הועמדה תחת חסותו, כל הבריאה הועמדה למילוי צרכיו. למעשה כמעט ולא הוטלו על האדם מגבלות כלשהן בשימושו בכל הברואים. על אדם הראשון נאסר לאכול בשר, אך אפילו איסור זה נעלם כעבור עשרה דורות, בימי נח. כמו-כן נאסרה עליו האכילה מעץ הדעת ומעץ החיים, אך מובן שאין המדובר בעצים פיזיים אלא במגבלות רוחניות.
מי שאינו יהודי, יכול לעשות בעולם כמעט ככל העולה על רוחו, למעט האיסורים שבשבע מצוות בני נח: אסור לו לרצוח, אסור לו לגזול, אסור לו לקחת את אשת רעהו, אסור לו לאכול אבר מן החי. זהו. כל השאר - מותר.
מדוע החופש המופלג הזה? האם זה משום שהאדם הוא היצור התבוני ביותר בעולם? לא. התבונה הזאת היא אמצעי ולא מטרה. חוץ מזה, ההיסטוריה האנושית עולה על גדותיה במקרים בהם השתמש האדם באותה תבונה כדי לפגוע בעצמו, בבני אדם אחרים ובבריאה כולה.
התשובה נעוצה בעצם תפקידו של האדם בעולם הזה. תפקידו הוא לעבוד את ה'. בלא נתינים - אין מלוכה; ומלכות ה' בעולם באה לידי ביטוי בכך שבני האדם עובדים אותו. חז"ל תמצתו זאת היטב במשנה האחרונה של פרקי אבות: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא ברא אלא ל
כבודו". לכן, אם אין אדם בעולם - אין טעם לכל הבריאה. ולכן, כהשלמה לכך, כל הבריאה עומדת לרשותו של האדם, כדי שיוכל למלא את ייעודו הנעלה.
לקביעה הזאת יש הן זכות והן חובה. משל למה הדבר דומה? לשר הבכיר ביותר העומד לפני המלך. מצד אחד, יש לו זכויות וכבוד וכסף והשפעה. מצד שני, הוא מחויב בנאמנות מוחלטת למלך, וכל מעשה קטן של חוסר נאמנות יהווה בגידה שעונשה החמור בצידה.
כך גם האדם בעולם הזה. הוא המשרת החשוב ביותר של מלך מלכי המלכים. לכן הוא שולט בעולם, ומאידך-גיסא - לכן גם מוטלת עליו אחריות כבדה. לצורך מילוי תפקיד זה ניתנו לו השכל וכוח הדיבור, ושימוש לרעה בהם יהווה פגיעה קשה באמון שניתן בו.
לחשיבות זו של האדם יש גם צד מסוכן: גאווה. יכול האדם לומר בליבו: הכל נתון למרותי, אני עומד בראש הבריאה, ה' זקוק לי כדי שימלוך על העולם. מכאן, קצרה הדרך ליהירות הרסנית ואפילו לתפישה מוטעית כאילו המשרת (האדם) הוא בעצם המלך.
בשל סכנה זו קובע הרמב"ם, שהמידה היחידה ממנה יש להתרחק ככל הניתן עד לקצה השני היא הגאווה. כידוע, הרמב"ם פוסק שבכל מידה יש לבחור את שביל הזהב: לא להיות פזרן ולא להיות קמצן אלא נדיב, לא למהר לכעוס ולא להיות כאסקופה הנדרסת אלא להגיב במתינות, וכך הלאה. רק על הגאווה הוא אומר, שיש להרחיק ממנה אל הענווה ככל שניתן. ומדוע? משום שעצם חיי האדם בעולם עלולים להוביל אותו לגאווה שתוביל לכפירה.
האיזון בין השניים אינו פשוט. ר' שמחה בונים מפשיסחא, מגדולי החסידות, היה אומר: "כל אדם צריך להחזיק בכיסו שני פתקים. על הפתק האחד יכתוב 'בשבילי נברא העולם' ועל האחר יכתוב 'ואנכי עפר ואפר'. חוכמה גדולה היא לדעת להסתכל בפתק המתאים בזמן המתאים".
מצד אחד, האדם הוא נזר הבריאה, צלם אלקים, הסיבה לקיומו של העולם. מצד שני, ביחס לקדוש ברוך הוא - הוא עפר ואפר, ואולי אפילו זה לא. עליו לדעת מתי להרגיש את הכבוד והאחריות הנובעים מן הפתק הראשון, ומתי לזכור את הפתק השני.
נחזור לפיסקה בה פתחנו. אנחנו לא "רק" בני אדם; אנחנו בני אדם. יש לנו שכל, יש לנו תבונה, יש לנו צלם אלקים, יש לנו יכולת דיבור. ועם כל אלו - באה גם האחריות. את הלקח הזה עלינו לקחת איתנו לכל השנה החדשה.
