לפני כחודש פרסם השבועון הדתי-לאומי "בשבע" ראיון אוהד במיוחד עם העיתונאי
רינו צרור, וכל זאת משום שבסרטו "תפילת נערות" מתעד צרור את פינוי גוש קטיף מתוך אהדה לשברון לבם של המפונים, הגם שבראיון הוא ממשיך להעיד על אהדתו הרבה לצעד הפינוי עצמו. המלכודת שבה נפל "בשבע" נחשפת כבר בפסקה הראשונה של הראיון:
"גם אחרי שעתיים של שיחת עומק, קשה לתייג את העיתונאי רינו צרור... לפי ההגדרות המקובלות בשיח הישראלי. דתי? לא, אין לו אפילו כיפה שקופה. חילוני? בכל זאת, התפילות שגורות על פיו. ימני? הוא תמך ועדיין תומך בנסיגה מרצועת עזה. שמאלני? אם כך, קשה להסביר מדוע הוא ציפה לראות סרבנים בקרב כוחות הגירוש".
מה כל כך קשה בתיוגו של רינו צרור כעיתונאי קונבציונלי? דתי הוא אף פעם לא היה. חילוני הוא לא פחות מ
אמנון דנקנר, שגם הוא אולי זוכר כמה תפילות מבית הספר. ימני הוא אפילו לא ניסה להיות, לפחות מאז מצא לו אב רוחני אצל אדם ברוך. ושמאלני הוא בלי כל סימן שאלה, בדיוק לפי התקן בבראנז'ה. ציפייתו לראות סרבנים בקרב כוחות הצבא שהיו מופקדים על ביצוע ההינתקות, טמונה פחות בהזדהותו העמוקה עם נפש המפונים ויותר בפנטזיה העתיקה של "מחנה השלום" לראות סוף כל סוף בעיניים "מלחמת אחים" כמו בסרטים.
מה שבאמת מקשה על "בשבע" את מלאכת תיוגו של צרור הוא, שבסרטו אין הוא משחיר את דמות הדתיים-לאומיים כפי שבדרך כלל עושים אנשי תקשורת אצלנו, וכמו ילד שציפה לקבל את הפליק הקבוע שאליו הוא רגיל - "בשבע" מתבלבל כשהפליק לא מגיע. וכך, כשצרור מתוודה כי "מראה האנשים העולים לאוטובוס תמיד מחזיר אותך אל תמונות שלא קשורות לעניין" וכי "הידיעה שהם נוסעים למקומות זמניים, שאף אחד לא דאג באמת למגורי קבע, מבחינתי זה איום ונורא" - המגזר המוכה פשוט נמס בלהט האמפתיה, ולא נותר ממנו מה שיעמוד על סיפא הדברים:
"'לא הייתה אכזריות כלפי הכתומים, זו אכזריות של המקום', הוא מכוון כלפי מדינת ישראל. 'אנחנו מדינה שמפקירה את האנשים שלה. אלמנט ההפקרה פה מתרחש בעשרים השנים האחרונות דקה אחר דקה, קבוצה אחר קבוצה'. צרור סוקר את התהליך דרך הפקרת החייל הפצוע מדחת יוסף בקבר יוסף ועד לפגיעה בקצבאות הזקנה על-ידי נתניהו. 'הכתומים הופקרו לא בגלל ימין או שמאל. זו מחלה של כל המקום הזה'".
יעני, "מחלה של כל המקום הזה" מאז התרופפה בו אחיזתו של שלטון הסוציאליזם, כשה"כתומים" הם רק עוד סטטיסט אחד להדגמת הדיאגנוזה המדיצינית המפוארת הזאת.
וכשצרור מתיימר להציג את אירוע ההתבצרות והתפילה של כאלף הנערות בבית הכנסת של נווה-דקלים, המקרין "אמונה, תמימות, אמפתיה, יכולת חיבור גדולה" - מתוך "פחד מוות מפני קרע בין אחים... ואנחנו קרובים לזה כמטחווי קשת" - ומבקש לפאר את "החברים היקרים מגוש קטיף" ש"עוצרים את עצמם ואת ילדיהם", ב"בשבע" אוכלים את הפיתיון, ותמורת כמה מילות חיבה מתעלמים מן הכוחנות הטוטליטרית הטמונה בעומק דברי החיבה הללו: או שתצאו נגדנו במלחמת אחים שבה נרמוס אתכם עד דק, או שתיכנעו לנו בתמימות כנועה.
נכון, אומר צרור, "ההמשך הישיר לסצינת גירוש הבנות מבית הכנסת הוא מטר הטילים על שדרות ואשקלון, חטיפת גלעד שליט, מלחמת לבנון השנייה, '
עופרת יצוקה' והתחזקות שלטון הטרור בעזה". אבל לא הנסיגה עצמה הייתה טעות, אלא רק הדרך בה בוצעה. איך נהגו לומר הקומוניסטים האדוקים? לא הקומוניזם היה הטעות, רק הדרך הקלוקלת שבה יושם.
לפיד הפגנת הרגישות לרגשות העם
צרור אינו איש התקשורת הראשון שמוכר לעם מיצג של חשבון נפש ומפגן של הכאה על חטא. כמו שיטת הווידוי הקתולית, המאפשרת למתוודה המתמיד להסיר מעצמו את עול חטאיו באופן מחזורי ולצאת ל"שטח" קליל ורענן, גם שיטת הווידוי העיתונאי המתוקשר מאפשרת להמשיך לאתרג מחדלים, לשתף פעולה בספינים מניפולטיביים ולפרסם בדותות גמורות, כחיסון מפני ביקורת עתידית.
כך, לאחר מלחמת לבנון, היה זה
יאיר לפיד שהתנדב לצאת בראש גייסות התוכחה העצמית של התקשורת: "נכשלנו. כולנו. גם אני. התקשורת הישראלית נכשלה במלחמה הזו. נכשלנו במבחן האחריות ובמבחן האיפוק, במבחן הענווה ובמבחן האהדה, במבחן ההגינות ובמבחן העקביות, במבחן הקשקשת ובמבחן האמינות" (7 ימים,
ידיעות אחרונות, 18.8.06).
כשבוע לאחר מכן עבר הלפיד של הפגנת הרגישות לרגשות העם אל מנכ"ל רשת,
יוחנן צנגן, אשר אמר בין השאר: "ישנן שאלות וטענות רבות אשר עלינו להתייחס אליהן בכל הרצינות בכל הנוגע למידת הביקורת הראויה בעת לחימה, ליחסים עם הצנזור, לשיבוץ תכנים בידוריים בשעה שהתותחים יורים, לטשטוש בין תפקידי הכתב לתפקידי הפרשן, ולאופן שבו ניתן להעביר את תחושת העורף המופגז גם לאלה שנמצאים מחוץ לטווח הירי. הטלוויזיה בישראל עשתה הרבה דברים חשובים ומקצועיים בזמן הלחימה ומותר להתגאות בכך, אבל עשינו גם לא מעט טעויות וראוי שנבדוק את עצמנו באומץ, ונהיה מוכנים יותר בעתיד". וכיאה לאיש מִנהל, אף הודיע על כוונתו ליזום "בדיקה כוללת של מדיניות השידורים בימי הקרב, שתתחיל בחברה (שלו) ותכלול בהמשך, כך הוא מקווה, גם את שאר גופי הטלוויזיה בארץ".
אז הצטרף למצעד חשבונאי הנפש דיוויד לנדאו, עורך הארץ, ובכנס שכותרתו "עת רצון - חשבון נפש ישראלי ערב יום הכיפורים" התוודה כי "בכל מדינה נורמלית תפקיד התקשורת במלחמה הוא ללכד את העם ואנו נכשלנו בכך... יש לתקשורת על מה להרהר ולהכות על חטא באשר לתפקיד שמילאה במלחמה. כדי שעם ינצח במלחמה הוא צריך רובו ככולו להיות מגויס, מלוכד ופטריוטי. במלחמה האחרונה היה קונצנזוס בכל חלקי העם בעד המלחמה. התקשורת לא השכילה להתגייס בזמן אמת ולבטא זאת".
בדצמבר 2009, לאחר שוך גל הווידויים בעקבות תפקודה של התקשורת במלחמת לבנון, הגיע תורו של
חנוך מרמרי להכות על חטאו שלו, ולשם כך הוא בחר בחטא קצת עתיק יותר: התייחסות התקשורת לפרשת מוחמד א-דורה. בכתב העת לענייני תקשורת "העין השביעית" (מבית המכון הישראלי לדמוקרטיה, מ"מוטבי"
הקרן החדשה לישראל) הוא פרסם את המאמר "טוהר הבושה", שבו התייסר פומבית על קבלת הגרסה הפלשתינית באופן אוטומטי:
"זאת הייתה המשמרת שלי, כך שבהחלט אפשר לראות בכתוב כאן ביקורת עצמית. תשע שנים חלפו מאז, והזיכרון האישי לפרטי הפרטים קהה מזמן. אבל את סערת הרגשות שחוללה בי סצנת האב ובנו, ג'לאל מוחמד א-דורה ומוחמד הצעיר, אני זוכר היטב. היו אלה רגשות בושה וכעס... היום, כשאני יודע יותר על האופן שבו שיקפו הפלשתינים את אסונם, וממרחק השנים והניסיון שנצבר בהן, אני יכול לקבל בפתיחות גם את סרטה של העיתונאית הגרמנייה אסתר שפירא, 'א-דורה - הילד, המוות והאמת'... היום ברור לי שקנינו את הסיפור ההוא מהר מדי, ובזול. היינו ספקנים כלפי תחקיר צה"ל, מפני שגם לצה"ל יצאו מוניטין של גוף המתאם מסקנות תחקירים לצרכיו. אבל מן הרגע שבו צה"ל עצמו לקח אחריות על המקרה, פטרנו את עצמנו מן התיק הזה, ובמקביל גילינו קוצר רוח כלפי בדיקות שערכו אלה שנתפסו כאובססיבים. בעיצומה של אינתיפאדה אין פנאי למי שמתחפר בפרשה ישנה, כאשר פרשיות נערמות על השולחן חדשות לבקרים".
גם מרמרי, כעמיתיו, נזהר מלייחס "מעידות" שכאלה לכשל בסיסי באתיקה של התקשורת שלנו, וכמו שצרור מטיל את ההתנכרות ל"כתומים" על "הממסד המפקיר", מרמרי מטיל את ההזדהות התקשורתית האוטומטית עם הצד הפלשתיני על עומס העבודה העיתונאי...
רטרואקטיביסט מקצועי
אבל אין ספק שאלוף חשבונאות הנפש התקשורתית במקומותינו הוא
ארי שביט. אצלו זה כבר סמל מסחרי.
את מאמרו "הינתקות אטומת לב" הוא אומנם פותח בקביעה החגיגית כי "אפשר להתחיל לעשות את חשבון הנפש", אך כמו רינו צרור הוא מקפיד על הדיאלקטיקה של צריך-היה-לעשות-זאת-אבל-לא-ככה: "האם היו צריכים להיות כאן? לא. האם הייתה חובה להוציאם מכאן? כן... אך היה משהו מעורר חלחלה באופן שבו בוצע גזר הדין. היה משהו מצמרר באופן שבו החילוניות הישראלית מחצה בשנה האחרונה את עולם האמונה של גוש קטיף".
אז מה בדיוק הבעיה שלו עם ההינתקות? העובדה ש"אנשי הרוח היוניים לא היו כאן השבוע... שהרבנים הראשיים של המוסריות החילונית הישראלית לא מצאו לנכון לעשות מחווה אנושית אמיתית כלפי 8,000 מבני עמם שנעקרו בכפייה מבתיהם". כאילו שביקור משלחת מנחמים בראשות
עמוס עוז ובהנחיית
זאב שטרנהל בבית הכנסת בנווה-דקלים הייתה מסירה את הדגל השחור שהתנוסס מעל פקודת מחיקת הכתום.
חצי עשור לאחר מכן, במהלכו הוסיף לרזומה שלו עוד מיני הצתות מאוחרות של רטרואקטיביסט מקצועי, שוב פרסם שביט הרהור חוזר על ההינתקות: "בכל זאת הינתקות". כאן הוא אומנם קובע כי "הימין צדק... בתקופה שבה ישראל הייתה שרויה באופוריית הינתקות, הימין ראה את המציאות נכוחה... נבואות הזעם של הכתומים, שנתפשו לפני חמש שנים כנלעגות והיסטריות, התגלו כמדויקות לחלוטין. ניצחון חמאס בבחירות הפלשתיניות (2006), השתלטות החמאס על עזה (2007), הוכיחו עד כמה הלאומיים הרחיקו ראות" - אך ממהר להכניס את דבריו להקשרם: "הימין צדק, אבל הימין גם טעה. הוא הבין היטב את הסיכונים הגלומים בנסיגה, אך לא הבין כלל את ההכרח בנסיגה".
ושוב חוזר הניגון על נפלאות הקומוניזם אשר משום מה לא מיישמים אותו כראוי: "תוכנית ההינתקות הייתה תוכנית רבת פגמים. היא לא יצרה ברצועת עזה מצב מובהק של סיום-כיבוש המוכר על-ידי האו"ם. היא לא לוותה בתוכנית מרשל בינלאומית שתשקם את עזה ותחזק את מתוניה. היא לא הושלמה במדיניות הרתעה קשוחה אשר תמנע את הפיכתה של רצועת עזה לבסיס טילים עוין המסכן את תל אביב. היא לא יצרה שיווי משקל מתקבל על הדעת בגדה המערבית ולא העניקה לישראל נכסים מדיניים שיאריכו ימים. ואולם כוחה של תוכנית ההינתקות היה בכך שהיא הייתה ניסיון נועז ראשון מסוגו להתמודד עם החיידק הטורף. ההיגיון היסודי שעמד מאחוריה היה תקף ונותר תקף".
ואיפה היה שביט בעת ההינתקות? איפה הוא היה בעת ההכנות לקראת הפינוי? מדוע אז הוא לא התריע על רוחות המלחמה המנשבות במסדרונות "הרבנות הראשית של המוסריות החילונית"? מדוע לא קבל על פגמיה הרבים של תוכנית ההינתקות? אה, הוא בטח שקד אז על מאמר "חשבון הנפש" הרטרואקטיבי בעניין הנסיגה החד-צדדית מדרום לבנון, שהרי ערב הנסיגה מלבנון הוא ודאי היה עסוק בכתיבת "חשבון הנפש" בעניין הסכמי אוסלו.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
